אולי זה נשמע מצחיק, מפתיע או מוזר, אבל בבית הספר לרפואה לא מלמדים אפילו שיעור אחד על אהבה. או על חמלה.

יש רופאים שהצד הרגשי מובנה בתוכם. יש כאלה שלומדים עם הזמן. אבל איך לומדים אם לא מלמדים על זה? תעלומה לחג האהבה.

בבית הספר לרפואה לומדים קצת על אמפתיה – שזו היכולת להבין ולחוש מקצת ממה שחש האדם מולך אבל בדרך מרוחקת מספיק שלא מוותרת על העצמי ושמאפשרת לרופא ריחוק מספק כדי לתת מענה טיפולי או מה שזה לא יהיה.

לכבוד חג האהבה אני רוצה לערער על העניין הזה.

מזתומרת אהבה ולמה אסור לאהוב את המטופל שלך? האם בכל אהבה יש בהכרח וויתור על היכולת לטפל? וויתור על צלילות המחשבה? או שמדובר רק בסמנטיקה?

וכמה ריחוק צריך כדי שזה יהיה מספיק?

ומה עם חמלה? חמלה היא הרצון להקל על סבל של אדם אחר. היכולת לסבול ביחד איתו, חמלה היא הרבה יותר מאמפתיה היא רגש עמוק, קריאה לפעולה, ומעשה שכלתני לגמרי.

אצל הנוצרים החמלה compassion היא חלק מסבל משותף. חמלה לא חייבת להיות סבל, מספיק שתהיה רצון אמיתי להבין את הסבל ולסייע בהקלתו.

כרופא, יש משהו מרתק בסבל. אחד המורים שלי שאל אותי מתי הרגשתי בפעם הראשונה שבזמן שבו אחרים מתרחקים מסבל אני מתקרב אליו, רוצה לראות, להתקרב, לעשות משהו. מדובר באלמנט בסיסי מהנפש הרפואית שלנו, שמעטים מדברים עליו.

האמפתיה – היא הגרסה האקדמית של מבט מרוחק על סבל, דרך חלוק ומשקפיים וסטטוסקופ, בלי לאבד את עצמי.

גרסה אחרת שרצוי בעיני ללמד – חמלה היא רגש, אקט מחשבתי מודע ופעולה שנובעת מאהבה בסיסית לאדם בו אתה מטפל. אדם שאוהב אדם אחר מבקש את טובתו, ומבין את סבלו. החמלה, והאהבה בגרסה הרפואית שלה היא מחויבות להבנה, מתוך אהבה ולפעולה למען האחר.

המעשה הרפואי מהווה מתן של אדם לזולתו, של חברה לחולים שבה.

לא דיברנו עוד על אהבה בבית הספר לרפואה. הגיע הזמן לעשות את זה לא?

חג אהבה שמח.