הגדולה כתבה היום מכתב לשר החינוך הרב שי פירון ותלתה על הקיר שלו בפייסבוק –

אני יערה סיקורל, תלמידת כיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
בשנה שעברה עמדה בפניי הבחירה – תיכון אזורי או התיכון לחינוך סביבתי. בחרתי בתיכון לחינוך סביבתי, למרות המרחק מהבית, חיי הפנימייה והמסגרת השונה. הסיבה – המערכת הערכית, הסביבתית והחברתית החרותה על דגלו של בית הספר הזה, מערכת שהסכמתי איתה. מקום שבו לומדים דרך הרגליים, דרך עשייה ואקטיביזם חברתי, הוא מקום שרציתי להיות חלק ממנו.
לצערי, התיכון לא חף מבעיות. תמיד עומדת מעליו סכנת שביתה. ועד עובדי המנהלה, האנשים שמאפשרים את תפקודה התקין של הפנימייה שבת – מסיבות מוצדקות ומאושרות ע"י בית המשפט – במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות, כשהאחרונה מתרחשת בימים אלו.
המשמעות – קיום חיי פנימייה ללא חדר אוכל, אימהות בית ומדריכים.
אתמול, ה-16 באוקטובר, החליט בית הספר כי לא יוכל להמשיך להתנהל במצב של שביתה, ולאחר טקס לזכר רצח רבין, אנחנו התלמידים נשלחנו הביתה.
השביתה מהווה מבחן אמיתי באזרחות. לא עוד שיעור בכיתה – אנחנו נשלחים להראות נוכחות בשטח. אנחנו רואים את המשמעות האמתית של חוקי מדינה, הסכמי העסקה, רשויות ויחסים בינן.
אנחנו רוצים לחזור ללמוד. ואנחנו מפגינים, כותבים מכתבים, מתארגנים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עזרה.
כבוד השר שי פירון, אנחנו פונים אליך. אנחנו רוצים להגיע לפתרון שיאפשר לנו להמשיך את הלימודים כרגיל.
אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו. תאפשר לנו ללמוד לא רק אזרחות, אלא גם תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה.

אפשר לראות שם על הקיר פניות נרגשות מתלמידים אחרים בבית הספר

תקציר האירועים.

אנחנו חיים ברמת הנגב. חבל ארץ רחב ומדברי בלי בית ספר תיכון אזורי. הילדים שלנו צריכים להחליט בסוף כיתה ח האם להתגלגל בהסעות לתיכון שעה וחצי שעתיים ביום, או, לבחור בלימודים בפנימייה. הגדולה שלי בחרה בפנימייה לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון (שדה בוקר). הנסיעה לא היתה הסיבה היחידה שלה להחלטה. מדובר בבית ספר מיוחד. בית ספר בו הילדים פעילים לאורך היממה כולה, בית ספר בו מחנכים לאקטיביזם, אהבת אדם וטבע, ניהול עצמי ומנהיגות. בית ספר בו הילדים אוהבים להיות. אנחנו, בלב כבד קיבלנו את ההחלטה וליווינו את זאת שאתמול היתה תינוקת במנשא לחדרה החדש, למיטת הקומותיים, לשדה בוקר.

שלושה ימים לאחרר תחילת שנת הלימודים פרצה שביתה. הילדים נשלחו לבתים ברחבי הארץ, ואנחנו שמחנו. עוד זמן קט עם הגדולה קטנה הזו, שלנו. מודה שעברתי בלילה ליד המיטה שלה רק כדי לשמוע אותה נושמת. כאן. היא היתה עצובה. רצתה לחזור ללימודים. שיחות טלפון קדחתניות, שי פירון, עופר עיני, והלימודים חודשו עד לאחר סוכות. סוכם שהוועד וההנהלה ידונו ברצינות בכדי למנוע השבתה נוספת.

בינתיים למדתי חלק מהרשומון. וועד העובדים מגן על קבוצה קטנה וחלשה בתוכו שאמורה לקבל תוספת לפי הסכם קיבוצי. כמה שנים אמורה. בינתיים אין תוספת, ויש סכסוך עבודה. בית המשפט לעבודה אישר לוועד העובדים לשבות, והמקום דיונים רציניים עוסקת ההנהלה והעובדים בהאשמות. בהנהלה טוענים שיו"ר הוועד התנהג באלימות ודורשים הליך משמעתי, בוועד טוענים שהם הותקפו קודם. על השכר, ועל הילדים שלנו לא ממש מדברים (תקנו אותי אם אני טועה). בית הספר המוצלח הזה מנוהל על ידי חברה ממשלתית שנקראת תאכיד מדרשת שדה בוקר. התאגיד אחראי על הפעלת בית הספר – שפועל במסגרת משרד החינוק. בקיצור – בלאגן מנהלי, משפטי, איגודי, וחינוכי. התוצאה – סמטוחה שלמה בה תלמידי בית הספר הפכו לבני ערובה של המאבק. אמצעי לחץ.

לפני כמעט עשרה ימים פרצה לה השביתה שוב. זאת לאחר שנמנעה במאמצים גדולים ממש לפני שבועיים. במשך שבוע שהו בפנימייה התלמידים בלי אוכל. כלומר עם אוכל. צוות הפנימייה המסור דאג לכריכים, חמגשיות, ונסיעות לחדרי אוכל באיזור כדי להשביע גדוד בני תשחורת שצומחים לגובה ואוכלים המון. בין לבין הם היו רעבים וניסו לשמור על שגרת לימודים רעועה.

ביום רביעי הם התייאשו. בפעם השנייה השנה פוזרו התלמידים לבתיהם ויצאו למאבק.

נער הייתי וגם זקנתי (קצת). מערכת החינוך ובית הספר התיכון ייסרו אותי בשוטים, עקרבים, ומסרקות פלדה. מעולם לא חלמתי להאבק כדי לחזור ללימודים. הילדים האלה נאבקים. בכל דרך אפשרית.

הבוקר תלמידים ואנשי צוות הפגינו במשרד החינוך בתל אביב. בצהריים הם כתבו מכתבים אישיים לשי פירון. בערב הם עקבו אחרי השר לאירוע של "יש עתיד", העבירו אליו מכתבים, נפגשו עם מנכלי"ת משרד החינוך, ויצרו קשר עם יושב ראש הסתדרות המורים. מבחינת התקשורת, התלמידים השיגו סיקור באתרי החדשות הגדולים, זאת אחרי שאתמול פורסמה כתבה ב"צבע הכסף" של רשת ב.

ילדים רוצים לחזור לבית ספר… משפשף את העיניים… בית ספר… ילדים… תיכון. משהו שם כנראה עובד.

הערב דיברנו בבית על התאגדות עובדים, החשיבות שלה, סכסוך עבודה, אחריות מיניסטריאלית, התנגדות לא אלימה, כתיבת מכתבים לנציגי ציבור, מאבק אזרחי. אני מלא תודה להנהלת התאגיד ולוועד העובדים על השיעור החשוב באזרחות. אולי די?

הילדים מבקשים מכל חברינו להפיץ את המאבק, להצטרף לדף הפייסבוק של התלמידים, לסייע לנו באמצעות יצירת קשר עם גופי תקשורת, פוליטיקאים, ראשי הסתדרות, ושאר גופים שיכולים לעזור. הילדים שלנו כבר יעשו את העבודה. בכל זאת – הת הספר הוא שלהם, והצלצול הוא בשביל המורה לא?

קליפ שמתאר את ההכנות לעדליאדע המסורתית של בית הספר – כשנותנים לילדים אפשרות ומרחב – התוצאות מדהימות

וקליפ נוסף על העדליאדה של 2006 ממצלמתו של חברי ניתאי פרץ