רשימה חדשה שלי על מתווה לפתרון החסר המתמשך של רופא לילה במצפה רמון ב"כביש ארבעים" המקומון של מצפה רמון והאיזור. בזמנו כתבתי שם טור. עכשיו אני עסוק. עסוק מדי לכל דבר. כי מספר המטופלים גדל ומספר הרופאים נשאר.
במצפה רמון שמרוחקת כשעה וחצי מבאר שבע אין מזה שנים שירות רפואי אחרי סגירת המרפאה. כעשרת אלפים איש בסביבה קוראים כבר זמן רב לפתרון, אבל אין. היום לדעתי בשלו התנאים.
כמה חודשים, (מאז חתימת הסכם השכר של הרופאים באוגוסט), אני מחכה לשמוע מה תוספת השכר לפריפריה, ומה יהיה גובה המענק שיוצע לרופאים שיעבירו את מקום מגוריהם לאיזור. המערכת בעמדת המתנה. גם המחאה. גם מחירי הדירות. מחכים. בינתיים אני מרגיש שהעומס הגדול מקשה על יכולתי לתת רפואה כמו שאני יודע לתת, ומעמיס עלי עומס בלתי נסבל. כל המערכת בפריפריה נמצאת במצב כזה והשבוע העומס במיון הגיע לכך שבסורוקה ביקשו לסגור את חדר המיון. פריווילגיה ששמורה רק לבתי חולים במרכז. כמובן שלא אישרו להם.
החורף הזה מרגיש כהמתנה גדולה. המתנה גדולה לפני מחאת האביב שתביא סוף סוף סוף לזוועה השלטונית, הכלכלית והחברתית שעוטפת אותנו, המתנה לרופא שירצה לבוא ולעזור לי, המתנה אישית לפני קריסה טוטאלית.

הטוויטר מספק תחליף עלוב לכתיבה רצינית שרוצה לפרוץ כבר כמה חודשים, ולכן אני מעלה את הסיכום השבועי של הציוצים לאתר.

בצד של כוחות האור והאופטימיות – שווה לבדוק את האתר של כביש ארבעים, ושווה לנסות ולהשיג עותקים מודפסים של המגזין האיכותי הזה שמיכלי יוצרת כפרויקט חיים.
אתר האינטרנט והעיתון מגפון יצא לאור כקולקטיב של העיתונאים בלי בעלי הון, ואני חולם לייצר קולקטיב של רופאים ראשוניים לעבודה עצמאית בלי התערבות של פקידים ומשווקים.
אבל אין זמן. כי יש חולים. ובכלל, נראה שכל המטרה של השיטה הקפיטליסטית היא להביא אותנו לריצה עכברית סביב הזנב של עצמנו בלי יכולת לרדת. מעין כלא במבחן מאמץ מתמשך.

הולך לחבק ולשאוב נחמה.