אמש במאהל, שיח וגראדים. החומרים מהם מורכבת המציאות.

ביקשו ממני לרדת לעיר הגדולה בירת הנגב למעגל שיח בנושא שירותי בריאות, מאבק הרופאים, ונייר העבודה שמתגבש והולך עבור "צוות ספיבק יונה" בנושא שירותי הבריאות.
היום התחיל באזעקה בארבע לפנות בוקר, (אולי זה היה ארבע וחצי?), ממרחק שמענו שלוש נפילות.
בערב נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון העיר הגדולה באר שבע. בבית היתה מחאה אבל הבינו. בקושי.
בדרך, מופע זיקוקים מחליא. ארבעה או חמישה זיקוקים עולים לשמים, חלקם פוגשים בזיקוק גדול ומציתים פיצוץ באור גדול. קצת כמו פצצות תאורה גדולות, רק שהאור נכבה ממש מיד. שומע רעש והרכב רועד קצת לאחר שנופלים חלק מהטילים אל הקרקע. תוך כמה דקות מתחילים להגיע הדיווחים ברדיו ואני כמעט נכנס לבאר שבע. ולפאניקה. אני קצת חושש, ולמרות שבבית נראה רעיון מצויין להראות סולידאריות עם המאהל, ולא להחמיץ מעגל שיח, בכל זאת, הטילים האלה טילים, והמאהל תחת כיפת השמיים.
קונה שתייה בקיוסק, להשיב את נפשי, וממשיך לכיוון מאהל המחאה. כשאני מגיע אל החנייה טלפון. "אתה בדרך?" שואלת אותי אדר, "ממש כאן – אני עונה לה". היא מספרת לי שהם החליטו להעביר את השיח אל בית הסטודנט שבאוניברסיטה. אני מתחיל לנשום.

בבית הסטודנט מתחילים להתכנס אנשים. רשת הפלאפונים קרסה ואני לא מצליח להתקשר הביתה. מתחילים את מעגל השיח. הסיטואציה קצת סוריאליסטית אבל מאוד מעודדת. המחאה הזו חזקה מכולנו. אנחנו חוששים ומפחדים אבל למרות הבום טרח, ותופי המלחמה, המחאה לא עוצרת.
אנשים יושבים יחד במעגל, ומדברים על שוויון בשירותי בריאות. אני מספר שתוחלת החיים בנגבקצרה בארבע שנים מבמרכז. אני מספר שמספר הרופאים לאוכלוסייה כפול בתל אביב מזה שבנגב, ומגלה את זוועות הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. אצלנו, תלמידים לא קיבלו חיסונים, ומזמן כבר לא בדקו את התפתחותם.
אנחנו מדברים על מקורות המימון של המערכת ועל התלות המוחלטת שלה בגחמות האוצר.
החברה נראים כמעט מופתעים. סטודנט אחד מסכם את מה שאמרתי בכמה נקודות –
1. יש פערים אדירים במערכת.
2. יש חסר מתמשך שהולך וגדל של רופאים במערכת.
3. גם אם יוסיפו עוד אלף תקנים לא יהיה מי שיאייש אותם.
4. המדינה מייבשת את טיפות החלב ושירות הבריאות לתלמיד, ואחר כך מפריטה.
5. המדינה וויתרה לעשירים, למעסיקים על המס המקביל שאמור היה להיות כסף צבוע למערכת הבריאות, והכסף הזה בעצם יוצא מהכיס של החולים.
6. מס הבריאות הוא יחסי – ויש לו תקרה, כלומר שהעשירים יותר משלמים פחות.
אחרי עוד כמה נקודות כאלה סטודנט אחר שואל אם מבקר המדינה יודע את כל זה. אני אומר שכן.
אז איך אנחנו לא יודעים? הוא שואל? ואני מספר על האושר הגדול שאני מרגיש שאנשים יושבים באחת עשרה בלילה, לפני שבוע עבודה ומתעניינים באחריות המדינה על בריאות אזרחיה.
בקהל אדם מבוגר שאומר שרק מהפכה אמיתית תוכל לשנות את סדרי העדיפויות.
הסטודנטים האלה מעודדים אותי לחלום. הם מאתגרים אותי. מה היית עושה אם היה לך כוח מוחלט בכדי לשפר את המערכת? אני מבין שהם מאמינים באמת שאפשר לשנות את העולם, וקצת נדבק בהתלהבות. למה לא בעצם? למה אנחנו צריכים לקבל מצב בו אין עדכון קבוע לסל, או, רפואה פרטית שנוגסת בשירות הציבורי?
הם שואלים אותי המון שאלות ומשב של קליטה מראה לי שלוש שיחות שלא נענו מהבית.
מסביב יהום הסער אבל רוח המחאה קיימת.
בדרך הביתה אני מרגיש שחלמתי חלום. לא יכול להיות. אנשים צעירים שמסירים את כיסוי העיניים, ומסתכלים על העולם מסביב. שילוב מרתק של פעילי שכונות ששואלים איך אפשר לעשות את הנגב אטרקטיבי יותר לרופאים, ומבינים יותר טוב ממני שחינוך, ותשתיות, ובריאות, כמו צבא ומשטרה הם דברים שהחברה צריכה לספק לאנשיה. אנשים שמעזים סוף סוף לחלום. ממש אחרי מטח הגראדים, ובתוך מרתף בית הסטודנט, רוח האדם מתעלה ועולה, וזו בעצם הסיבה שאני רופא.
אמונה באדם.

הפוסט הזה מתפייט, אני יודע. אני מסרב לכבות את האור שאנשי המחאה של באר שבע הדליקו בנשמתי בלילה השחור של אתמול.
המחאה הזו, אסור לה שתשקוט, אנשים מדברים זה עם זה. שואלים שאלות. לא מקבלים את הרשעות, הציניות, הפירוד ככוח טבע. אפילו אני נדבק, ואני, כבר מזמן החלטתי להשתבלל ולהפסיק לחשוב ולכאוב את הארץ הזאת. אני מתחיל לנפץ את הבועה, בכל שבוע יותר, ולקוות. באמת לקוות.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 21 באוגוסט 2011 23:05 |