בינואר 2005 התחלתי לכתוב בלוג באתר רשימות. אתר של כותבים.

הסיבה המרכזית לפתיחת הבלוג היתה רצון לשיחה, לחידוד אידאולוגי של העבודה שלי כרופא משפחה, בנגב. בינואר 2005 עוד הייתי מתמחה, לקראת הפסקת התמחות בה התגייסתי לסייע להחלפה של מנהל מרפאת מצפה רמון שרצה לצאת לכמה חודשים של הפוגה. עם קוקו או צמה, בדיוק סיימתי תואר שני בניהול מערכות בריאות, ולקראת ילד שלישי. הרגשתי שהתחושות שלי כמתמחה ורופא צעיר הן לא שלי בלבד, שיש לא מעט רופאים צעירים שחושבים כמוני. במקביל הרגשתי לבד. לבד עם התחושות האלה. והמחשבות. שהמערכת שבורה. שהמקצוע שלנו מרוחק, טכני, אפיזודי. שכמה למערכות יחסים מרפאות, ולכבוד הדדי. שרוצה לראות את המטופלים בעיניים ושהמטופלים יראו אותי.

מסתכל לאחור על הארכיון – חלק מהדברים שכתבתי אז תמימים ומוזרים, חלק ממסע לרפואה נכונה. מסע שנמשך מאז ועד היום. מאז נולדו עוד שני ילדים, בנינו בית, סיימתי את ההתמחות, והלכתי ללמוד עוד, והתאהבתי בנגב, ובקהילות שלי, ואני כאן. עדיין כאן. רופא משפחה בנגב.

הגיע הזמן לבחון את הרשימות שלי מאז, לשפצר, לעדכן ולהציץ שוב. ראיתי בכמה קבוצות של רופאות צעירים שכתבו על התלבטות לקראת בחירת התמחות. זה הפוסט שפתח את הבלוג. הפוסט של ההתלבטות. שכתבתי בדיוק כשסיימתי שנה במחלקה פנימית, וחצי שנה בילדים, ותשעה חודשים בקהילה. כשהפסקתי את ההתמחות וחשבתי מה הלאה.

על לונה פארק ובחירת התמחות.

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים.
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 67* או לעולם לא. עד היום האחרון.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.

*בפוסט המקורי היה כתוב 65. אבל גיל הפרישה עלה. ולרופאים כבר עד 70, והיום כבר לא סגור בכלל על פרישה אם מתי וכאשר. אז גם חשבתי שאפרוש מוקדם. כי עבודה זה לא הכל. אז חשבתי. הרבה דברים פחות ברורים היום.