חוק ההפך הטיפולי
ביקור בית בצריף. נוסעים דרומה מב"ש. פונים שמאלה לכביש עפר בוצי. נוסעים עוד שלושה וחצי קילומטר פנימה, בדרך ערבוביה של צריפי פח, אוהלים, בתים יבילים, תרנגולות, לולים וכבשים. ילדים מתרוצצים. נכנסים לאוהל, השמש שוקעת המדבר כולו שוקע בחשכה. גנרטורים מתחילים לטרטר, מנורות חלושות מהבהבות. ילדים מכינים שעורי בית. מתחת לגיל חובה אין מסגרת. אנחנו שותים קפה. מדברים. חשמל אין. מים זורמים חצי יש. ביוב אין. המרפאה הקרובה ביותר במרחק עשרים קילומטר. כדי להגיע לרופא הראשוני צריך לצאת ברגל לכביש, ולעלות על טרמפ או לשלם לחאפר, ולהגיע לרופא. לחשבון נוספת עלות הטיפול התרופתי, טופס 17 אם יש הפנייה, ונסיעה לב"ש להפנייה. במשפחה יש חמישה חולי סוכרת. לא לוקחים טיפול כי לא מרגישים את המחלה. לא לוקחים טיפול כי קשה להגיע לקבל מרשם כשכל מסע כזה אל הרופא גובה חצי יום לפחות.
מרפאה בעיירה בדרום. אישה עם כאב בטן. אני חושב שמדובר בדלקת התוספתן. מבקש להפנות למיון. מתחיל משא ומתן. אולי נחכה עוד כמה שעות? אולי ננסה משהו נגד כאבים? נסיעה באמבולנס אם לא מסתיימת באשפוז עולה כמה מאות שקלים, ובאוטובוס כמה עשרות שאין. האוטובוס האחרון יוצא עוד מעט. ואם לא תאושפז איפה תישן בלילה? ילדה נחתכת בפנים. אני ממליץ תפירה אצל פלסטיקאי. אבא לא עובד, על ביטוח לאומי. אין כסף לנסוע עד המיון. אולי תתפור אתה דוקטור? חראם אני אומר, ילדה, צלקת, אני מתחנן. אני יכול לתפור, אבל הצלקת תישאר לכל החיים. מחליט לתת כסף. בשבועות הבאים אבא מגיע בכל פעם עם עשרה שקלים. מחזיר את החוב בתשלומים.
התמודדות יומיומית עם חסר. חסר בשירותים, חסר בבדיקות. חסר באנושיות, חוסר שוויון. הפריפריה, העניים, מקבלים פחות ממה שאמור להיות שירות ציבורי שוויוני. העשירים מקבלים יותר.
ג'וליאן טודור הארט – רופא משפחה בקהילת כורים זנוחה באנגליה, וסוציאליסט מושבע, טבע את החוק – The Inverse Care Law בשנות השבעים. המאמר פורסם בכתב העת הרפואי הבריטי החשוב ביותר The Lancet.
הארט טוען כי הזמינות של טיפול רפואי נמצאת ביחס הפוך לצורך של האוכלוסייה בטיפול.
הארט מוסיף ואומר כי יחס זה הולך וגדל ככל ששירותי הרפואה חשופים לכוחות השוק.
לדוגמא – מערכת הבריאות האמריקנית משתמשת ב 15% מהתל"ג האמריקני. זוהי מערכת הבריאות היקרה ביותר והיא פועלת בעיקר על פי כוחות השוק. בארצות הברית 40-50 מליון אנשים ללא ביטוח בריאות, וללא גישה לטיפול רפואי. עוד אחוזים רבים מהאוכלוסייה מטופלים בחסר על ידי כיסוי ביטוחי שאינו מלא, או, על ידי ביטוח הבריאות הציבורי שניתן לעניים המרודים ולקשישים. חלק גדול מההוצאה השנתית מושקע בעשירונים העליונים, עם בדיקות רבות, וטיפול תרופתי וניתוחי לבעיות שהקשר ביניהן לרפואה לעיתים שולי – ניתוחים קוסמטיים, טיפול תרופתי להפחתת משקל ועוד. לא נדיר להסתובב ברחוב ולראות מודעה כגון "קנה CT כלל גופי לאהובתך לחג האהבה". פרסומות לתרופות מרשם משודרות בכל מקלט טלוויזיה.
במדינות עולם שלישי קשה לדבר על "מערכת" בריאות, אלא על "לאמערכת". במדינות אפריקה בהן רוב ההשקעה בבריאות צריכה להיות בסניטציה, תשתיות, מים נקיים לשתייה, או צריכה קלורית מינימאלית, באופן לא מפתיע רוב ההוצאה היא על רפואה "טיפולית" ולא מניעתית. רוב ההוצאה במרכזים העירוניים ולא בפריפריה, ויותר ניתן לעשירים ובעלי הממון מאשר לעניים המרודים.
בישראל מערכת הבריאות ציבורית. מצבנו מבחינה זו טוב הרבה יותר. כל תושב זכאי לביטוח בריאות ולשירותי בריאות ציבוריים. למרות זאת זמינות הטיפול עדיין ביחס הפוך לצרכי הבריאות. בפריפריה וביחוד בדרום מספר מיטות האשפוז יחסית לאוכלוסייה הקטן ביותר, הרופאים מרוכזים במרכזים העירוניים, וקיים קושי אמיתי במציאת רופאים לאיזורי הפריפריה הרחוקה.
העניים ביותר סובלים מקושי רב בנגישות אפילו לרופא ראשוני, בלי להזכיר אפילו נסיעות ארוכות לייעוצים או לבדיקות. בדווים שחיים בערי פחונים סביב ב"ש צועדים ונוסעים קילומטרים ארוכים לטיפול רפואי, על רפואה מונעת אין מה לדבר. כשאין חשמל ואין מים זורמים למי אכפת מבדיקת כולסטרול או ממוגרפיה? תושבים משקיעים ימים ארוכים וסכומי כסף גבוהים לצורך נסיעה לבדיקה פשוטה כמו צילום חזה שמבוצע רק בב"ש.
כשבבחירות מדברים על הנושאים ה"חברתיים", אני רוצה לדעת יותר. מה אמיר פרץ או אולמרט יעשו עבור החולים שלי. במה יקדמו את מצבם. איך יגבירו שוויון בחלוקת השלל הממשלתי – כספי המיסים שכולנו משלמים. עד היום מעלו בכספים ששילמנו למדינה. תפקידה של הממשלה החברתית היא להפוך את האנשים בלתי הנראים הללו למטרתה הראשונה. אם לא להביא את השירות אל הפריפריה, אפשר וצריך לממן הוצאות נסיעה. את ראשי המשפחות השולטות במשק והעשירים האחרים קובעי המדיניות רואים מספיק. תפקידי כרופא הוא לשמש כסנגור של חולי. לצעוק חזק. לדאוג להביא שוויון במקום בו רק מדברים עליו.
אז הנה אני צועק. מישהו שומע?
דמי חומר בקרבי.
זו "הרשימה" שצריך להפיץ בפריימריס של המפלגות המתפלגות ורבות על המליונים.
תודה.
תגובה מאת: קורינה | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 13:24
מבינה את תחושת אזלת היד, ומעריכה מאוד את העשייה שלך. אני אישית מאמינה ובטוחה שחשוב מאוד להצביע למפלגה בעלת מצע סוציאלי. זה ברור. את ביבי, שרון ואולמרט כבר ראינו, כבר ראינו עד כמה "אכפת" להם מהעוני ומהמצוקה בישראל…
תגובה מאת: עלמה | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 13:59
ורק ביחס לדוגמה, לא לעקרון:
מאד קשה לספק שירותי בריאות לאדם שבוחר לגור במקום בעל נגישות נמוכה ביותר. אם המדינה אישרה את המקום ומכירה בו, ממילא היא צריכה באמת לספק את כל הצרכים הנדרשים, אך לא ניתן לרדוף אחרי כל אדם שמחליט לנטוע אהלו בנקודה כלשהי
תגובה מאת: הובס | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 16:17
רק לא מזמן ראיתי כותרת באחד הצהובונים היומיים: "בריאות לקויה גורמת לעוני" או משהו ברוח זו. כמה נוח להציג את זה כך.
תגובה מאת: ימימה | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 16:26
ואם המדינה לא מכירה במקום?
ואם זה נעשה משיקולים פוליטיים גזעניים?
ואם המדינה בעצמה מרססת רעל ממטוסים על המקום?
ואם המדינה מכירה באנשים שהחליטו לטעת אוהלם בחוות בודדים אבל לא בישובים שקיימים מלפני קום המדינה?
מה אז?
תגובה מאת: אמיתי סנדי | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 17:53
ומודה לך – על הרשימה, אבל בעיקר על כך שאתה עושה את עבודת הקודש הזאת.
תגובה מאת: דנה | פורסם ביום: 17 בינואר 2006 | בשעה: 20:22
קורינה, עלמה,ימימה, אמיתי ודנה, תודה על ההקשבה. אנחנו כנראה באמת צריכים ללמוד לדרוש מהנבחרים שלנו שסופרים אותנו רק על פי הלכי רוח סקריים, ולא מעוניינים באמת בתוכן ובביצוע אמיתי להתחיל לעבוד בשבילנו. אנחנו הרי משלמים את משכורתם, ואת הוולוו.
למר הובס – ראשית, המדינה הגדירה בחוק את הזכות לשירותי בריאות כזכות בסיסית שאינה קשורה למקום מושבו, חוקיותו, או, כל דבר אחר. בג"ץ מוכיח זאת פעם אחר פעם כאשר מחייב את המדינה לספק שירותי בריאות גם בכפרים בלתי מוכרים. קשה לי עוד לקבל שמגורים בעיירת פיתוח, או, במושב בדרום מהווה ישיבה במקום קשה לנגישות. רוב האנשים הובאו או נדחפו למקומות הללו בעת עלייתם ארצה. כולנו אחראים לבריאות החלשים בחברה.
המשפטים שלך מעט מזכירים את התעמולה המקובלת אצל המקצצים בתקציב. העניים אשמים במצבם, ולכן למה שנעזור להם? נכון, אני אשם שהוא בחר לגור בירוחם? שיעבור לתל אביב. האשמת העני והחלש במצבם היא עוד דרך של החזקים להסביר המשך השתלטות על העוגה שלי שלך של כולנו בצורה של הורדת מיסים, או, קיצוץ בתשלומי העברה.
בטווח ארוך כולנו מפסידים מחוסר השוויון – גם העשיר.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 6:39
אבל מוכר.
וחשוב להעלות למודעות.
תודה!
תגובה מאת: דוד כפרי | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 7:11
אסי, תודה על הרשימה. שנאמר, מוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. המצב שאתה מתאר נשמע כמעט כמו עילה למשלחת של "רופאים ללא גבולות". מדינה גסת לב.
תגובה מאת: רחלי שבי | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 8:59
נתת דוגמאות של בדואים שגרים באוהל באמצע שום מקום, לא של אנשים מירוחם, ולכך הובס התייחס.
תגובה מאת: רינת | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 15:03
מהצד נראה שאתה תוקף איש קש במקום להתעמת עם הבעיתיות שהובס מעלה.
גם אם האחווה הרומנטית (המוצדקת) גורמת לנו באופן כמעט פאבלובי להזדהות עם הצד החלש והפגיע הרי שהנוסחה שאתה מציג היא די חד צדדית.
אתה טוען ובצדק שהמדינה מחוייבת לדאוג לבריאות אזרחיה.
האם ישנם חובות בסיסיים אותם אמור האזרח למלא בתורו?
המצב עם המגזר הבדואי הוא מורכב הרבה יותר מהצגת המציאות כ'מרססים אותם ברעל' (אמנם לא הערה שלך) ו'לא מוגשים להם שירותים בסיסיים'
רק שלא תתבלבל, אני לא מייצג את ביבי או לבנת – אני לא חושב שצריך לשיר התקווה עם דמעה בעין או להיות יהודי על מנת להנות משוויון זכויות, אני רק מאמין ששויון חובות הינו תנאי בסיסי להתקדמות לעבר האוטופיה שלך.
תגובה מאת: אסף שפריר | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 16:31
הובס, רינת ואסף שפריר. מפתיע אותי שמרשימה כללית הנושא הבדווי מקבל מקום כל כך מרכזי. הדוגמה על המטופלים הבדואים היתה אחת מתוך שלוש. שתים נוספות התייחסו לתושבים יהודים של עיירה בדרום.
הנושא הבדואי סבוך ומורכב, אבל נושא הפוסט היה אוניברסלי וממש ממש לא פרטני על קבוצה זו או קבוצה אחרת.
אני מאמין בהחלט גם בשוויון חובות, והנקודות שהועלו תקפות לגמרי אבל לא רלוונטיות לנושא שרציתי להציג.
תושבי פריפריה ועניים מופלים לרעה ולא משנה מה דתם, מינם,או רמת מילוי חובותיהם לחברה.
מהזנחה וחלוקה לא צודקת של פירות החברה סובלים כולנו.
דרך אגב, סובלים גם אלו שמצבם טוב, ואפילו גם העשירים.
בתגובה שלי לפוסט של הובס לא היה כל רצון לתקוף, אלא, להמשיך את הדיון, ולהגיב על דבריו שנראים לי תקפים במידה מסויימת אם כי לא רלוונטיים לנושא בעיני.
מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי.
לאסף – הלוואי ויכולתי לקוות לאוטופיה. כל מה שלו אני מקווה בימינו – דיסטופיה אבל מוגבלת.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 18 בינואר 2006 | בשעה: 21:16
הצלחת
🙂
קשה לומר שהפריפריה סובלת מהזנחה ומופלית לרעה בחלוקת המשאבים של המדינה.
ישנם ישובים רבים בעלי נגישות נמוכה אף יותר מזו של רהט או ירוחם ועדיין זוכים שם התושבים להשקעה הגבוהה ביותר פר קפיטה מצד המדינה וזו בו בזמן שישובים אלו קיימים בניגוד לחוק ולמדיניות המוצהרת.
ובעצם למה שהמדינה תשקיע בפריפריה? למה לה?
איזה אמצעי לחץ קיים ברשות האזרחים הללו?
מה, הם ימכרו את הדירה בדימונה ויעברו לתל-אביב? יתחילו לצעוד ברגל לכיוון ירושלים?
מה הם כבר יכולים לעשות?
כאשר נושא דגל המאבק בעוני והקיפוח הוא אדם שנבנה על (שבירת) גבם של אותם עניים זה מה שאתה מקבל.
הדוגמא של הבדואי כואבת בראיה רומנטית, בפועל מספיק לחשוב על אלפי קשישים שלא מסוגלים לדאוג לצרכים בסיסיים בזמן שהאוצר יושב על יתרה של 11 מליארד ש"ח עודפים, על חיילים שמגיעים לחופשה רק כדי למצוא שמשפחתם פונתה מהבית בשל חוב של 15000 ש"ח לבנק ועוד דוגמאות מענגות.
תגובה מאת: אסף שפריר | פורסם ביום: 19 בינואר 2006 | בשעה: 18:37
גם בתל אביב יש חולים שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי, ונאלצים להסתפק בטיפולים חליפיים או לחצות את הכדורים שלהם לשניים (אפילו שאסור).
גם בתל אביב יש רופאים שמשלמים עבור הפציינטים שלהם ומוותרים על תשלומים בביקורי בית.
זה שהעניים של ירוחם יעברו לתל אביב, לאו דווקא ישפר את מצבם.
מה שבטוח זה שהממשלה והקופות מתנערות מהעניים בכל מקום.
על רפואה מונעת ואבחנתית בכלל אין מה לדבר. הכל כיבוי שריפות.
תגובה מאת: אמא של יותם | פורסם ביום: 22 בינואר 2006 | בשעה: 16:56
u are really right if i can help in any way
תגובה מאת: cohen | פורסם ביום: 27 ביוני 2006 | בשעה: 13:16
משתדלת לשים את משקלי במקומות בהם ניתן להשפיע.מערכת הבריאות היא רק דוגמא אחת מייצגת לכל המדיניות בארץ. ממליצה ביותר לכולם ללכת לראות את הסרט sicko
של מייקל מור בקשר למערכת הבריאות בארה"ב
תגובה מאת: נעמה | פורסם ביום: 31 בינואר 2008 | בשעה: 16:01