כמה הערות על משבר הרופאים
קשה מאוד להבין את מה שמתרחש במערכת הבריאות בעת האחרונה. הנושא כל כך מורכב, שכל ניסוח פשטני כמו שאוהבים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה הממוסדת מעוות את המציאות.
- במערכת חסרים רופאים. בכל שנה רבים פורשים לגמלאות, מעטים נכנסים למערכת, האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, וצרכי הבריאות שלה גדלים והולכים. זו הבעיה המרכזית. כולם ידעו שסביב 2010 יתחיל חסר ברופאים, ואף אחד לא עשה כל צעד משמעותי בכדי שנתחיל לחנך מספיק רופאים בארץ הזו בכדי לשרת אותה (מצב כוח האדם של האחיות גרוע עוד יותר).
- עד 2010 הפיתרון של החסר ברופאים, והגידול בצרכים היה באמצעות מתיחת הרופאים במערכת עד קצה גבול היכולת. רוב הרופאים עובדים הרבה יותר ממשרה מלאה, מתמחים בתורנויות, רופאים בכירים במרפאות הקופה, במגזר הפרטי, בתורנויות וכוננויות. בצורה זו המערכת חסכה "תקנים", השכר הנוסף לא גרר תשלומים סוציאליים, והכל על מי מנוחות.
- הסכם הרופאים מנסה להמשיך באותה הצורה. נשפוך עוד קצת כסף למערכת, נעלה את מספר שעות העבודה של הרופאים בקופות החולים, נאריך את גיל ביצוע התורנויות עד 47, ננסה לעודד רופאים לעבור מהמרכז לפריפריה שם באמת יש קריסה, ונתגלגל הלאה.
- החטא המרכזי הוא בכך שההסתדרות הרפואית קיבלה את מגרש המשחקים כמו שהוא : זה הכסף שיש לשפוך למערכת, עכשיו בואו נראה איך מחלקים אותו בין הרופאים הקיימים, ואיך מאלצים את כולם להמשיך ולהחזיק את הצרכים הגדלים עם פחות ופחות כוח אדם.
- הדור הצעיר לא מוכן לקבל את מגרש המשחקים הזה. אנחנו לא מוכנים לעבוד ככה. אם חסרים רופאים בגלל רשלנות פקידותית של האוצר, משרד הבריאות, או הממשלה, אל תפילו אותה על הגב העמוס שלנו. אנחנו כבר לא מסוגלים לתת רפואה טובה. בואו נשנה את המגרש במקום להמשיך לשחק עליו עם פחות שחקנים.
- באוצר, במשרד הבריאות, אצל ראש הממשלה וגם בהסתדרות הרפואית נוח לדבר על כסף. תוספת X לשכר. כך קל לעורר גם אנטגוניזם כנגד הרופאים. "הם רוצים כסף" כך אומרים. זה פשוט לא נכון. המתמחים ואנחנו בקהילה רוצים אופק, עתיד, לעבודה במערכת. אנחנו לא מוכנים לקבל מתיחה נוספת במיטת הסדום של המערכת גם לא תמורת חופן דולארים, יורו או שקלים.
- הפער בין השפה של הרופאים הצעירים, (רפואה טובה, מערכת, עתיד, אופק), לבין שפת האוצר, (כסף, שכר, תוספות מיוחדות), אדיר. מכאן נובעת גם חוסר הבנה, בלבול וכעס רב. מובילי ההסתדרות הרפואית, בוגרי המקצוע שלנו, הממשלה, בית המשפט והאוצר מדברים בשפת האתמול. את המשבר שלנו לא ניתן לפתור באמצעות כסף. הוא לא יעזור.
- המדינה באמצעות בית המשפט, בשיתוף פעולה מלא של ההסתדרות הרפואית, הובילה את המתמחים ברגל גסה, באמצעות עצירת כל יכולת שלהם להביע מחאה, (צו מניעה נגד הפגנות), עיצומים (צו מניעה נגד יציאה מהמחלקה), או, התפטרות, (צו מניעה נגד התפטרות פעמיים). המדינה בחוסר תום לב מובהק חיכתה בכל פעם עד יממה לפני כניסת ההתפטרויות לתקפן ואז פנתה לקבלת סעד בבית המשפט. ההסתדרות הרפואית, שאמורה לייצג את הרופאים שיתפה פעולה באופן מלא עם המדינה לפחות בעתירה הראשונה שלה.
- המדינה היא האוצר, האוצר הוא המדינה. האוצר הזה ופקידיו לא בוחלים בשום אמצעי בכדי לרוקן מתוכן שירותים ציבוריים, ובלשונו של ראש הממשלה – להמשיך את הדיאטה של האיש השמן, (השירות הציבורי), שהפך מזמן כבר למוזלמן, ולהעשיר את התזונה של האיש הרזה, (אנשי העסקים, אבירי הרפואה הפרטית למטרות רווח). אחד האמצעים הוא הפיכת הרופאים הצעירים לפושעים. טרוריסטים. פורעי חוק. כוחניים. באמצעות סימון שלהם ככאלה, ניתן לבודד אותם, להמשיך ולנצל אותם.
- חלק גדול מהרופאים כבר כל כך מאסו במערכת שאין שום סיכוי לרכוש את נאמנותם בחזרה. היום אנחנו רצוצים, כועסים, עצובים, כל הדברים האלה – אבל בטח לא מרפאים. היחס של המדינה לרופאיה ישתקף עוד שנים ארוכות בטיפול שיעניקו הרופאים לחולים.
- התוספת לשכר שקיבלתי כרופא מומחה בזכות ההסכם עומדת על כ 400 שקלים בחודש. תמורתה אני צריך להוסיף שעות רבות של עבודה, להסכים להמשיך לטפל במספר כפול כמעט של מטופלים בגלל שאין רופאים נוספים באזור, לחתום על שעון נוכחות, ושאר מריעין בישין. לא רוצה. בטח שאני לא רוצה להיות כבול להסכם כזה לתשע השנים הבאות. דרך אגב, לא אכפת לי כמה עוד יוסיפו. לא רוצה.
- הרופאים שבשטח, מתמחים, מומחים בבתי החולים ואנחנו שבקהילה יודעים את האמת. אנחנו גם ככה מתוחים עד לקצה ויותר מכך. שום כמות של כסף לא תוכל לתקן את זה, והמצב הזה רק הולך להיות גרוע יותר. אנחנו נאבקים על היכולת שלנו לעשות רפואה טובה, לטפל.
- בכירי המקצוע שלנו – מנהלי בתי החולים במרכז, הוועדים החזקים של בתי החולים האלו – איכלוב, תל השומר, מאיר, רמב"ם מעודדים ומלבים את המשבר. הם משתמשים במתמחים אלו שקל למדינה לדרסם כחלוץ לפני המחנה, בשר תותחים בכדי לכפות הכנסה של רפואה פרטית אל לב ליבה של המערכת הציבורית. המשבר לא יסתיים לפני שהם יקבלו את רצונם. שר"פ.
- התפטרות המונית היא פצצת אטום שהטילו המתמחים, נשק יומדין שאפשר להשתמש בו רק פעם אחת. הנזק למקצוע שלנו אדיר, הכרסום בייצוג שלנו, ובאמון של המטופלים שלנו ברופאים עבר נזק חסר תקנה כאן. גם אם ההסכם גרוע, וגם אם אני מבין לליבם, לדעתי הם עושים מעשה שאסור לעשותו בצורה קולקטיבית.
- הסיכום – עצוב. אין טובים, אין רעים, יש אינטרסים, ויש קבוצה של רופאים, אלו שעומדים בקו הראשון, אם תרצו, מגש הכסף עליו עומדת כל המערכת הזו שהופכים לפושעים. יש ראש ממשלה ושר בריאות שחושב שיוכל לגייס רופאים מהודו במקומנו. יש פקידי אוצר שיודעים רק לדבר על כסף אבל בעצם עוסקים בדיני נפשות בלי שום אחריות אישית על תוצאות הרות אסון של מעשיהם. יש מקצוע מפואר שעובר זובור – מושחר בזפת, ומעוטר בנוצות לעיני כל.
- אתמול התווכחתי עם כמה מטופלים שמנסים מזה חודשיים להצטרף למרפאה העמוסה שלי. כי אין רופאים באזור. הסברתי להם שלמרות שהצליחו לסובב לי את היד ולהתקבל למרפאה אני לא בטוח שהם רוצים לקבל שירות מרופא שכופים עליו לטפל בהם. הסברתי להם שהעומס מעמיד אותי צעד אחד מקריסה או פרישה. הם אמרו לי שלמרות ההבנה שלהם הם רוצים רפואה טובה. אמרתי להם שכנראה זה בלתי אפשרי בישראל של שנת 2011. זהו.
תודה על הסיכום מאיר העיניים.
בכל הסיפור הזה מה שחסר לי מהצד של הרופאים הצעירים הוא אלטרנטיבה. לא דרישות. אלטרנטיבה. וההתפטרות היא בעיני צעד (קטן מדי, לטעמי) בכיוון הנכון.
אני לא יודע איך אמורה האלטרנטיבה להיראות. אולי התארגנות מחדש של כל הרופאים שנמאס להם מהמערכת הציבורית, תחת השם "רפואה צודקת", שנותנים שירותי רפואה חינם או כמעט חינם לאוכלוסיה. הם יכולים לתת ייעוץ, להגיע לפריפריה להקטין עומסים וכו'. ולאט לאט להראות שאפשר לתת רפואה אחרת צודקת יותר, גם אם לא ניתן לתת את כל השירותים. בהמשך, הם היו יכולים להיות "רופאים להשכרה" בתוך בתי החולים, הפעם כארגון רפואי שנותן שירותי רופאים לבתי החולים. וכו'.
רק אלטרנטיבה (ובהחלט יכול להיות שההצעה שלי כאן היא לא מעשית, אבל אני בטוח שאפשר למצוא אחרת) תשנה את כללי המשחק. תחליף את המגרש. דרישות, צודקות ככל שתהיינה הן לא משנות מציאות, מקסימום צובטות אותה פה ושם. אלטרנטיבה מחייבת התייחסות.
זה כמו ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה. דרישות הן תמיד טקטיקה. כדי לשנות את שם המשחק צריך אסטרטגיה של ממש.
תגובה מאת: עמית | פורסם ביום: 20 בנובמבר 2011 | בשעה: 0:59
[…] ובאותו ענין, אסי סיקורל כתב כמה הערות על משבר הרופאים […]
פינגבק מאת: » "תביאו רופאים מהודו" ידיים טובות – הבלוג של דוד כפרי | פורסם ביום: 20 בנובמבר 2011 | בשעה: 1:38
עמית, יש מחשבות כאלה, אבל, בשלב זה יש סינדול מוחלט של כל אחד ואחת מאיתנו מהתארגנות כלשהיא. אנחנו מנסים – כמה דברים שכתבתי בפייסבוק של "מרשם" בנוגע לדברים אופרטיביים שכדאי לעשות – אבל יש עוד המון אפשרויות –
2. לדרוש תוספת רופאים – לא תוספת תקנים.
3. לדרוש שכל השכר כולל הכל ייכנס לחישוב פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכדומה.
4. לדרוש הגדלה בסמכויות האחיות והעובדים האחרים בבית החולים – אין סיבה שבמחלקה בה מתמחה לבד עם חמש אחיות הוא יהיה היחידי שיכול לקחת דם, גזים או להחדיר עירוי.
5. לדרוש מהמנהלים שלכם בבתי החולים לקיים את ההסכמים הקיימים לפני שהם באים לדרוש עוד. הגבלת זמן תורנויות זו ההתחלה.
אני חושב שהאוצר, משרד הבריאות, המנהלים שלנו וכל שאר הכוחות העומדים מולנו מאוד מרוצים מהעובדה שהמטרה העיקרית של המאבק שלכם היא ההסתדרות הרפואית.
אני לא מאשים כי אנחנו נתקלים באותה כתף קרה מצד הוועד שלנו בקהילה (לא בטוח כמה זה מעניין אתכם מה שמתרחש במקום בו רובכם תעבדו ממש בקרוב אבל אם אתם רוצים לקרוא http://www.betterkehila.info או בקבוצה שלנו בפייסבוק מתמחים ומומחים צעירים ברפואת המשפחה…). אני חושב שאתם באים מן המקום הנכון אבל, התוצאה של המעשים שלכם תהייה הרסנית. לתחושתי העמדת "פצצה גרעינית" כל כך גדולה על השולחן צריכה היתה להיות מלווה במחשבה עמוקה על המטרות, כי בנשק כזה – אפשר להשתמש רק פעם אחת.
תגובה מאת: assi | פורסם ביום: 20 בנובמבר 2011 | בשעה: 5:37
שלום אסי,
אני רוצה להודות לך על הפוסט שלדידי הבהיר מאוד את הנושא ואת עמדתך האישית. לצערי הרב, ויש לי עוד כמה שותפים לצער זה, הדיון בנושא מצב הרפואה בארץ, זוהם בצורה שמקשה ביותר על כל דיון עניני. אני רואה בפוסט שלך צעד מאוד חיובי לכיוון הבהרת המצב.
יש לי הרבה מאוד כעס על הצד של הממשלה בדיון. יש לי כעס גדול על הממשלה ברוב הנושאים העומדים על הפרק, כך שאין בזה חדש וזה אפילו צפוי. אני חונכתי כי כל אחד מאיתנו נושא את "שרביט המדינה" בילקוטו ומוטלת עליו אחריות אישית לפעול לשיפור מצב הכלל ככל יכולתו. היום אני חש (ותקן אותי אם אני טועה), כי האנשים המנסים לפעול בדרך זו, הולכים ומתמעטים. אני עדיין מצפה שגם הציבור שאתה נמנה עליו ימשיך לפעול בדרך זו.
איני נאיבי, ואיני מצפה שתלכו בקו שממשלה משרטטת ואתה תיארת אותו יפה בפוסט, אך אני מצפה כי מעבר לתיאור המצב, תציעו הצעות אמיתיות ורציניות לשיפור המצב, לפחות כבסיס לדיון. עד כה לא קיבלתי מהצד שלכם רק טרוניות שמשלמים לכם פחות מלעוזרת בית. אני מבין שאתם ממורמרים, כולנו ממורמרים ואתם ממורמרים בצדק. אני קורא לכם, לנסות ולהדבר עם הציבור, ללא עזרת הממשלה, באומץ וביושר כדי שלפחות אנחנו נוכל להבין זה את זה.
אשמח תגובה, פרופ' עמוס ישראלי.
תגובה מאת: עמוס ישראלי | פורסם ביום: 20 בנובמבר 2011 | בשעה: 10:33
תודה על הסיכום, שהכניס קצת סדר בבעיה מאד מורכבת.
תגובה מאת: דודי | פורסם ביום: 20 בנובמבר 2011 | בשעה: 15:02
היי אסי,
תודה על ההבהרות, חשוב מאוד בתוך ים הדיסאינפורמציה מכל הכוונים. נשארו שאלות:
האם הדברים אכן משקפים את תביעות המתמחים או את דעתך? ההתמקדות בתביעה לקיצור ההסכם נשמעת רק לאחרונה , לפני כן עלתה באופן ברור תבעה לשפור משמעותי יותר בשכר הרופאים במרכז לעומת הפריפריה.
שעון נוכחות – במקרה שלך כנראה מיותר לגמרי אבל במקרה של מומחים בבתי חולים נראה כדרישה מוצדקת של האוצר, כתנאי לאפשרות שפור השכר על ידי מספר חצאי משמרות בחודש, במקום לנטוש את בית החולים לטובת הרפואה הפרטית אחר הצהרים.
אין לי ספק בחוסר תום הלב של האוצר אבל נראה שהפעם במפתיע אכן מתנגדים להפרטה בבריאות. יש תחושה כבדה שהרופאים הצעירים שמפגינים משמשים שלא מדעת את המומחים באיכילוב ותל השומר שרוצים למשכורת גבוהה יותר ממבית החולים בלי להפסיק את הרפואה הפרטית.
תודה ובהצלחה
תגובה מאת: גיל | פורסם ביום: 22 בנובמבר 2011 | בשעה: 6:47
גיל, אני רוצה לענות למה שנראה בעיניך כדרישה סבירה מהמומחים. להישאר לחצי תורנות – המשמעות היא שאתה דורש מאדם שמתקרב לגיל 50 להגיע לעבודה בשבע בבוקר (רוב המחלקות הכירורגיות מתחילות ישיבת בוקר בשעב זו), לעבוד את יום העבודה עד ארבע או חמש ולהישאר עד חצות במחלקה. אחר כך לחזור הביתה ולהופיע לעבודה שוב בשבע בבוקר למוחורת.
האם אתה היית רוצה לעבוד בצורה כזו פעם – פעמיים בשבוע, ואם כן תמורת כמה כסף?
אסי
תגובה מאת: assi | פורסם ביום: 3 בדצמבר 2011 | בשעה: 11:38
ישראל "מייצאת" אלפי רופאים למדינות המערב ולהייטק. מה לדעתך יגרום להם לחזור? מה לדעתם יגרום להם לחזור? אני חושבת שכל הצעה של המתמחים עד עכשיו כוונה לשיפור התנאים כך שהחברים שלהם בחו"ל ירצו לחזור לארץ.
אף פעם לא היתה דרישה להעלות שכר במרכז לעומת הפריפריה – ההצעה לשפר את המצב בפריפריה עלתה בכל פעם שהמתמחים ניסחו דרישות.
אבל התחרות אינה בכלל בין המרכז לפריפריה אלא בין תנאי העבודה בישראל – בעיקר העומס הקיצוני והצורך לעבוד באופן קבוע ב-2 משרות כדי להביא שכר סביר הביתה – ותנאי העבודה בחו"ל שהם הרבה יותר הגיוניים.
קבוצת מתמחים ניסחה דרישות בתחילת המאבק:
http://www.mirsham.org.il/2011/03/22/mirshamdemands
ועם ההתפטרות הראשונה נוסחו דרישות יותר ממוקדות:
http://www.mirsham.org.il/2011/08/03/lines
גם אני חשבתי שיש המון דרכים להיאבק בהתחלה, ועם הזמן הבנתי שאנחנו מתמודדים מול כוחות מאוד חזקים שתומכים בהפרטה מוחלטת ולצערנו הם מבינים רק כסף וכח. באוצר התקבלה החלטה על ייבוש של הרפואה הציבורית והפרטה שלה בעוד כמה שנים. אין דרך אחרת להסביר את הנתונים המשווים אותנו למדינות המערב (https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=explorer&chrome=true&srcid=0Bw3bHSDrs8K1N2IxY2Q2MmQtZDAzNS00NjI2LTk4YWQtMjAwYjU5MTJmMjRk&hl=en_US). לכן אף אחד לא התרגש מעזיבה של 25% מבוגרי רפואה במחזורים האחרונים, אבל יש השמצות קשות נגד כמה מאות מתפטרים שעושים זאת מול המצלמות – כי הם מעמתים את רה"מ והאוצר עם מדיניות ההפרטה שלהם שלא היתה עוברת שום מבחן דמוקרטי.
אז בסיפור הזה יש צד שתומך בהפרטה בניגוד לעמדת הציבור, ויש צד רמוס שמנסה בכל כוחותיו לדאוג שיהיה לו היכן לעבוד בשנים הקרובות ולהמשיך לנסות לתת רפואה שויונית. בסופו של דבר אם ההפרטה תנצח הרופאים ירוויחו לא רע ויעבדו בפחות עומס בהמשך חייהם, והציבור יסבול מן העלויות הגבוהות וסדרי העדיפויות העקומים של מערכת רפואית פרטית.
תגובה מאת: חן | פורסם ביום: 3 בדצמבר 2011 | בשעה: 12:53
עמוס שלום, בנוגע להצעות קונקרטיות – יש לי את התכנית שעמד לי הכבוד להשתתף בכתיבתה – במסגרת וועדת ספיבק יונה (צוות הבריאות) קובץ ההמלצות – צדק חברתי ובריאות – דו"ח הביניים של הצוות, כפי שהוגש לציבור
http://j14.org.il/spivak/wp-content/uploads/2011/09/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-11.9.11.doc
עיקרי ההצעות מבחינתי –
תוספת משמעותית של כוח אדם במערכת. כלומר הכפלה מיידית במספר תלמידי הרפואיה והסיעוד. דבר זי ניתן להיעשות מאחר ובי הספר בתל אביב, באר שבע, ובטכניון מחזיקים כיתות לימוד לתלמידי חול למטרת הכנסות לאוניברסיטה. אין כל סיבה שלא ימולאו על ידי תלמידים ישראלים. בנוגע לסיעוד – חידוש בתי ספר לאחיות מוסמכות, ויצירת סקטור אחיות מעשיות – שיתפקד ככוח עזר להקלה על מעמסת האחיות במיוחד בשטח המלונאות.
הפרדה מוחלטת בין המערכת הציבורית לפרטית.
תקצוב על פי מחוזות וצרכים – ולא למרכזי קופות החולים.
עידוד יציאה לפריפריה באמצעים שונים – שנת שבתון, דיור ציבורי וכדומה
תגובה מאת: assi | פורסם ביום: 3 בדצמבר 2011 | בשעה: 12:56