הגדולה כתבה היום מכתב לשר החינוך הרב שי פירון ותלתה על הקיר שלו בפייסבוק –

אני יערה סיקורל, תלמידת כיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
בשנה שעברה עמדה בפניי הבחירה – תיכון אזורי או התיכון לחינוך סביבתי. בחרתי בתיכון לחינוך סביבתי, למרות המרחק מהבית, חיי הפנימייה והמסגרת השונה. הסיבה – המערכת הערכית, הסביבתית והחברתית החרותה על דגלו של בית הספר הזה, מערכת שהסכמתי איתה. מקום שבו לומדים דרך הרגליים, דרך עשייה ואקטיביזם חברתי, הוא מקום שרציתי להיות חלק ממנו.
לצערי, התיכון לא חף מבעיות. תמיד עומדת מעליו סכנת שביתה. ועד עובדי המנהלה, האנשים שמאפשרים את תפקודה התקין של הפנימייה שבת – מסיבות מוצדקות ומאושרות ע"י בית המשפט – במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות, כשהאחרונה מתרחשת בימים אלו.
המשמעות – קיום חיי פנימייה ללא חדר אוכל, אימהות בית ומדריכים.
אתמול, ה-16 באוקטובר, החליט בית הספר כי לא יוכל להמשיך להתנהל במצב של שביתה, ולאחר טקס לזכר רצח רבין, אנחנו התלמידים נשלחנו הביתה.
השביתה מהווה מבחן אמיתי באזרחות. לא עוד שיעור בכיתה – אנחנו נשלחים להראות נוכחות בשטח. אנחנו רואים את המשמעות האמתית של חוקי מדינה, הסכמי העסקה, רשויות ויחסים בינן.
אנחנו רוצים לחזור ללמוד. ואנחנו מפגינים, כותבים מכתבים, מתארגנים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עזרה.
כבוד השר שי פירון, אנחנו פונים אליך. אנחנו רוצים להגיע לפתרון שיאפשר לנו להמשיך את הלימודים כרגיל.
אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו. תאפשר לנו ללמוד לא רק אזרחות, אלא גם תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה.

אפשר לראות שם על הקיר פניות נרגשות מתלמידים אחרים בבית הספר

תקציר האירועים.

אנחנו חיים ברמת הנגב. חבל ארץ רחב ומדברי בלי בית ספר תיכון אזורי. הילדים שלנו צריכים להחליט בסוף כיתה ח האם להתגלגל בהסעות לתיכון שעה וחצי שעתיים ביום, או, לבחור בלימודים בפנימייה. הגדולה שלי בחרה בפנימייה לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון (שדה בוקר). הנסיעה לא היתה הסיבה היחידה שלה להחלטה. מדובר בבית ספר מיוחד. בית ספר בו הילדים פעילים לאורך היממה כולה, בית ספר בו מחנכים לאקטיביזם, אהבת אדם וטבע, ניהול עצמי ומנהיגות. בית ספר בו הילדים אוהבים להיות. אנחנו, בלב כבד קיבלנו את ההחלטה וליווינו את זאת שאתמול היתה תינוקת במנשא לחדרה החדש, למיטת הקומותיים, לשדה בוקר.

שלושה ימים לאחרר תחילת שנת הלימודים פרצה שביתה. הילדים נשלחו לבתים ברחבי הארץ, ואנחנו שמחנו. עוד זמן קט עם הגדולה קטנה הזו, שלנו. מודה שעברתי בלילה ליד המיטה שלה רק כדי לשמוע אותה נושמת. כאן. היא היתה עצובה. רצתה לחזור ללימודים. שיחות טלפון קדחתניות, שי פירון, עופר עיני, והלימודים חודשו עד לאחר סוכות. סוכם שהוועד וההנהלה ידונו ברצינות בכדי למנוע השבתה נוספת.

בינתיים למדתי חלק מהרשומון. וועד העובדים מגן על קבוצה קטנה וחלשה בתוכו שאמורה לקבל תוספת לפי הסכם קיבוצי. כמה שנים אמורה. בינתיים אין תוספת, ויש סכסוך עבודה. בית המשפט לעבודה אישר לוועד העובדים לשבות, והמקום דיונים רציניים עוסקת ההנהלה והעובדים בהאשמות. בהנהלה טוענים שיו"ר הוועד התנהג באלימות ודורשים הליך משמעתי, בוועד טוענים שהם הותקפו קודם. על השכר, ועל הילדים שלנו לא ממש מדברים (תקנו אותי אם אני טועה). בית הספר המוצלח הזה מנוהל על ידי חברה ממשלתית שנקראת תאכיד מדרשת שדה בוקר. התאגיד אחראי על הפעלת בית הספר – שפועל במסגרת משרד החינוק. בקיצור – בלאגן מנהלי, משפטי, איגודי, וחינוכי. התוצאה – סמטוחה שלמה בה תלמידי בית הספר הפכו לבני ערובה של המאבק. אמצעי לחץ.

לפני כמעט עשרה ימים פרצה לה השביתה שוב. זאת לאחר שנמנעה במאמצים גדולים ממש לפני שבועיים. במשך שבוע שהו בפנימייה התלמידים בלי אוכל. כלומר עם אוכל. צוות הפנימייה המסור דאג לכריכים, חמגשיות, ונסיעות לחדרי אוכל באיזור כדי להשביע גדוד בני תשחורת שצומחים לגובה ואוכלים המון. בין לבין הם היו רעבים וניסו לשמור על שגרת לימודים רעועה.

ביום רביעי הם התייאשו. בפעם השנייה השנה פוזרו התלמידים לבתיהם ויצאו למאבק.

נער הייתי וגם זקנתי (קצת). מערכת החינוך ובית הספר התיכון ייסרו אותי בשוטים, עקרבים, ומסרקות פלדה. מעולם לא חלמתי להאבק כדי לחזור ללימודים. הילדים האלה נאבקים. בכל דרך אפשרית.

הבוקר תלמידים ואנשי צוות הפגינו במשרד החינוך בתל אביב. בצהריים הם כתבו מכתבים אישיים לשי פירון. בערב הם עקבו אחרי השר לאירוע של "יש עתיד", העבירו אליו מכתבים, נפגשו עם מנכלי"ת משרד החינוך, ויצרו קשר עם יושב ראש הסתדרות המורים. מבחינת התקשורת, התלמידים השיגו סיקור באתרי החדשות הגדולים, זאת אחרי שאתמול פורסמה כתבה ב"צבע הכסף" של רשת ב.

ילדים רוצים לחזור לבית ספר… משפשף את העיניים… בית ספר… ילדים… תיכון. משהו שם כנראה עובד.

הערב דיברנו בבית על התאגדות עובדים, החשיבות שלה, סכסוך עבודה, אחריות מיניסטריאלית, התנגדות לא אלימה, כתיבת מכתבים לנציגי ציבור, מאבק אזרחי. אני מלא תודה להנהלת התאגיד ולוועד העובדים על השיעור החשוב באזרחות. אולי די?

הילדים מבקשים מכל חברינו להפיץ את המאבק, להצטרף לדף הפייסבוק של התלמידים, לסייע לנו באמצעות יצירת קשר עם גופי תקשורת, פוליטיקאים, ראשי הסתדרות, ושאר גופים שיכולים לעזור. הילדים שלנו כבר יעשו את העבודה. בכל זאת – הת הספר הוא שלהם, והצלצול הוא בשביל המורה לא?

קליפ שמתאר את ההכנות לעדליאדע המסורתית של בית הספר – כשנותנים לילדים אפשרות ומרחב – התוצאות מדהימות

וקליפ נוסף על העדליאדה של 2006 ממצלמתו של חברי ניתאי פרץ

קשה מאוד להבין את מה שמתרחש במערכת הבריאות בעת האחרונה. הנושא כל כך מורכב, שכל ניסוח פשטני כמו שאוהבים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה הממוסדת מעוות את המציאות.

• במערכת חסרים רופאים. בכל שנה רבים פורשים לגמלאות, מעטים נכנסים למערכת, האוכלוסייה גדלה ומזדקנת, וצרכי הבריאות שלה גדלים והולכים. זו הבעיה המרכזית. כולם ידעו שסביב 2010 יתחיל חסר ברופאים, ואף אחד לא עשה כל צעד משמעותי בכדי שנתחיל לחנך מספיק רופאים בארץ הזו בכדי לשרת אותה (מצב כוח האדם של האחיות גרוע עוד יותר).
• עד 2010 הפיתרון של החסר ברופאים, והגידול בצרכים היה באמצעות מתיחת הרופאים במערכת עד קצה גבול היכולת. רוב הרופאים עובדים הרבה יותר ממשרה מלאה, מתמחים בתורנויות, רופאים בכירים במרפאות הקופה, במגזר הפרטי, בתורנויות וכוננויות. בצורה זו המערכת חסכה "תקנים", השכר הנוסף לא גרר תשלומים סוציאליים, והכל על מי מנוחות.
• הסכם הרופאים מנסה להמשיך באותה הצורה. נשפוך עוד קצת כסף למערכת, נעלה את מספר שעות העבודה של הרופאים בקופות החולים, נאריך את גיל ביצוע התורנויות עד 47, ננסה לעודד רופאים לעבור מהמרכז לפריפריה שם באמת יש קריסה, ונתגלגל הלאה.
• החטא המרכזי הוא בכך שההסתדרות הרפואית קיבלה את מגרש המשחקים כמו שהוא : זה הכסף שיש לשפוך למערכת, עכשיו בואו נראה איך מחלקים אותו בין הרופאים הקיימים, ואיך מאלצים את כולם להמשיך ולהחזיק את הצרכים הגדלים עם פחות ופחות כוח אדם.
• הדור הצעיר לא מוכן לקבל את מגרש המשחקים הזה. אנחנו לא מוכנים לעבוד ככה. אם חסרים רופאים בגלל רשלנות פקידותית של האוצר, משרד הבריאות, או הממשלה, אל תפילו אותה על הגב העמוס שלנו. אנחנו כבר לא מסוגלים לתת רפואה טובה. בואו נשנה את המגרש במקום להמשיך לשחק עליו עם פחות שחקנים.
• באוצר, במשרד הבריאות, אצל ראש הממשלה וגם בהסתדרות הרפואית נוח לדבר על כסף. תוספת X לשכר. כך קל לעורר גם אנטגוניזם כנגד הרופאים. "הם רוצים כסף" כך אומרים. זה פשוט לא נכון. המתמחים ואנחנו בקהילה רוצים אופק, עתיד, לעבודה במערכת. אנחנו לא מוכנים לקבל מתיחה נוספת במיטת הסדום של המערכת גם לא תמורת חופן דולארים, יורו או שקלים.
• הפער בין השפה של הרופאים הצעירים, (רפואה טובה, מערכת, עתיד, אופק), לבין שפת האוצר, (כסף, שכר, תוספות מיוחדות), אדיר. מכאן נובעת גם חוסר הבנה, בלבול וכעס רב. מובילי ההסתדרות הרפואית, בוגרי המקצוע שלנו, הממשלה, בית המשפט והאוצר מדברים בשפת האתמול. את המשבר שלנו לא ניתן לפתור באמצעות כסף. הוא לא יעזור.
• המדינה באמצעות בית המשפט, בשיתוף פעולה מלא של ההסתדרות הרפואית, הובילה את המתמחים ברגל גסה, באמצעות עצירת כל יכולת שלהם להביע מחאה, (צו מניעה נגד הפגנות), עיצומים (צו מניעה נגד יציאה מהמחלקה), או, התפטרות, (צו מניעה נגד התפטרות פעמיים). המדינה בחוסר תום לב מובהק חיכתה בכל פעם עד יממה לפני כניסת ההתפטרויות לתקפן ואז פנתה לקבלת סעד בבית המשפט. ההסתדרות הרפואית, שאמורה לייצג את הרופאים שיתפה פעולה באופן מלא עם המדינה לפחות בעתירה הראשונה שלה.
• המדינה היא האוצר, האוצר הוא המדינה. האוצר הזה ופקידיו לא בוחלים בשום אמצעי בכדי לרוקן מתוכן שירותים ציבוריים, ובלשונו של ראש הממשלה – להמשיך את הדיאטה של האיש השמן, (השירות הציבורי), שהפך מזמן כבר למוזלמן, ולהעשיר את התזונה של האיש הרזה, (אנשי העסקים, אבירי הרפואה הפרטית למטרות רווח). אחד האמצעים הוא הפיכת הרופאים הצעירים לפושעים. טרוריסטים. פורעי חוק. כוחניים. באמצעות סימון שלהם ככאלה, ניתן לבודד אותם, להמשיך ולנצל אותם.
• חלק גדול מהרופאים כבר כל כך מאסו במערכת שאין שום סיכוי לרכוש את נאמנותם בחזרה. היום אנחנו רצוצים, כועסים, עצובים, כל הדברים האלה – אבל בטח לא מרפאים. היחס של המדינה לרופאיה ישתקף עוד שנים ארוכות בטיפול שיעניקו הרופאים לחולים.
• התוספת לשכר שקיבלתי כרופא מומחה בזכות ההסכם עומדת על כ 400 שקלים בחודש. תמורתה אני צריך להוסיף שעות רבות של עבודה, להסכים להמשיך לטפל במספר כפול כמעט של מטופלים בגלל שאין רופאים נוספים באזור, לחתום על שעון נוכחות, ושאר מריעין בישין. לא רוצה. בטח שאני לא רוצה להיות כבול להסכם כזה לתשע השנים הבאות. דרך אגב, לא אכפת לי כמה עוד יוסיפו. לא רוצה.
• הרופאים שבשטח, מתמחים, מומחים בבתי החולים ואנחנו שבקהילה יודעים את האמת. אנחנו גם ככה מתוחים עד לקצה ויותר מכך. שום כמות של כסף לא תוכל לתקן את זה, והמצב הזה רק הולך להיות גרוע יותר. אנחנו נאבקים על היכולת שלנו לעשות רפואה טובה, לטפל.
• בכירי המקצוע שלנו – מנהלי בתי החולים במרכז, הוועדים החזקים של בתי החולים האלו – איכלוב, תל השומר, מאיר, רמב"ם מעודדים ומלבים את המשבר. הם משתמשים במתמחים אלו שקל למדינה לדרסם כחלוץ לפני המחנה, בשר תותחים בכדי לכפות הכנסה של רפואה פרטית אל לב ליבה של המערכת הציבורית. המשבר לא יסתיים לפני שהם יקבלו את רצונם. שר"פ.
• התפטרות המונית היא פצצת אטום שהטילו המתמחים, נשק יומדין שאפשר להשתמש בו רק פעם אחת. הנזק למקצוע שלנו אדיר, הכרסום בייצוג שלנו, ובאמון של המטופלים שלנו ברופאים עבר נזק חסר תקנה כאן. גם אם ההסכם גרוע, וגם אם אני מבין לליבם, לדעתי הם עושים מעשה שאסור לעשותו בצורה קולקטיבית.
• הסיכום – עצוב. אין טובים, אין רעים, יש אינטרסים, ויש קבוצה של רופאים, אלו שעומדים בקו הראשון, אם תרצו, מגש הכסף עליו עומדת כל המערכת הזו שהופכים לפושעים. יש ראש ממשלה ושר בריאות שחושב שיוכל לגייס רופאים מהודו במקומנו. יש פקידי אוצר שיודעים רק לדבר על כסף אבל בעצם עוסקים בדיני נפשות בלי שום אחריות אישית על תוצאות הרות אסון של מעשיהם. יש מקצוע מפואר שעובר זובור – מושחר בזפת, ומעוטר בנוצות לעיני כל.
• אתמול התווכחתי עם כמה מטופלים שמנסים מזה חודשיים להצטרף למרפאה העמוסה שלי. כי אין רופאים באזור. הסברתי להם שלמרות שהצליחו לסובב לי את היד ולהתקבל למרפאה אני לא בטוח שהם רוצים לקבל שירות מרופא שכופים עליו לטפל בהם. הסברתי להם שהעומס מעמיד אותי צעד אחד מקריסה או פרישה. הם אמרו לי שלמרות ההבנה שלהם הם רוצים רפואה טובה. אמרתי להם שכנראה זה בלתי אפשרי בישראל של שנת 2011. זהו.