הרעלת עופרת יצוקה
קשה לשבת בשקט כשהעולם, והבועית הקטנה של רשימות רותחים.
כתושב הדרום קשה לי שלא לתמוך במבצע שתכליתו הגנה על אזרחים חפים מפשע שמופצצים מדי יום, בזמן "רגיעה" ובלי רגיעה.
כהומניסט, קשה שלא להענות לתחינות, להכרזות, ולאיומים שמפורסמים על ידי חברים טובים שלי, שותפים לדרך, וסתם שכנים ברשימות.
לא מצליח להבין, לא מצליח להחליט, לא יודע.
מצד אחד, ארגון שחרת על דגלו את השמדת המדינה שלי, שהשתלט השתלטות אלימה על רצועת עזה, תוך כדי מלחמת אזרחים מהירה, רצח ופגיעה בבני עמו, ארגון שלא מחוייב לעמוד ולתת את הדין לשום עוולה, רצח או הפרת זכויות אדם. שיכול באופן שיטתי לזרוק פצצות מרגמות וטילים ללא אבחנה במשך כמעט עשור על אזרחים – באמת, חפים מפשע. ארגון שמתרץ את מעשיו בתואנות כאלה ואחרות, אבל תמיד תמיד יש לו תרוץ. תמיד יש סיבה, לעולם לא תהיה סיבה להפסיק, עד שלא נהיה כאן. שנלך. שנמות.
מצד שני, מכונת הרג משומנת, בשמה של "דמוקרטיה", שעומדת לשירותה של מערכת בחירות, ומנדטים. למה למשל לא תקפו לפני שלושה חודשים? או לפני שנה? האם כל המלחמה הזו היא מלחמת "רק לא ביבי"? אם בטחון תושבי הדרום היה למול עיניהם של הקברניטים המבצע הזה היה מתרחש הרבה קודם.
מצד שלישי, אני מרגיש שיש ברשימות משמאל – הדוחקות להפסקת המבצע, בדוחות של החברים שלי מרופאים לזכויות אדם, ובקולות הקוראים להפסקת המבצע המון שנאה עצמית, וצדקנות. אני מרגיש שיש כאן רצון לקבל טפיחה על השכם מכל העולם, ומהחברים מסביב. להראות הומאניים מאוד מתל אביב, לונדון, או מהבלוג. לשים כבלים של הומניזם על צבא שנלחם באויב מר ואכזר, בלי מחשבה על אלטרנטיבה. פוליטיקה של שלילה מוחלטת. פוליטיקה מיואשת, ומייאשת.
מצד רביעי, מטוסים פצצות טון ומעלה, טנקים, נגד ילדים עזתים? פצועים נמקים בבתי חולים בלי חומרי הרדמה? בלי ציוד חבישה?
מצד חמישי, אמרו לנו, כבר בהתחלה וגם באמצע המתנגדים לאוסלו, מחריבי החלומות והשימחה – שקטיושות יפלו על אשקלון, ואמרנו אנחנו תמיד – אם יפלו קטיושות על אשקלון, יש לנו את הצבא שלנו כגיבוי, נגיב. נחריב. וכשמגיע היום גם זה אסור? האם צריך לאבד כל תקווה לשקט אי פעם?
מצד שישי, נמאס לי להאשים רק את עצמי ומדינתי בכל רעה חולה, בכל עוולה. חלק ממה שמתארים השכנים האהובים, ההאשמות בהן הם מאשימים את ישראל מזכירות תאוריות אפלות, נגועות באנטישמיות עצמית, דומות בעיני לסהרורידה שליוותה את אסון התאומים. פיגועים ש"יזמה" כביכול ישראל והיהודים מהפרוטוקולים. לא מוכן לקבל שרק אנחנו אשמים. תמיד.
אני יודע שאין כאן צד רע וצד טוב, אנחנו לא רעים יותר ולא רעים פחות מהצד השני, הם גם מסכנים וגם מרושעים, וגם טובים. הם אנשים אוהבים, שמחים, מתחתנים, חולים, משתינים, מחרבנים, מדממים. וגם אנחנו.
ולבסוף, לסגירת המתומן שבניתי כאן, אני יודע שבמקום כזה, שחי על חרבו לנצח, אינני רוצה לגדל את ילדי. במקום כזה, בעם כזה, שנוא תמיד, ושנוא על עצמו, אינני רואה את עתידי. אני יודע שנמאס לי, נמאס לי להרביץ לעצמי, לעצמנו בראש. רוצה תקווה, רוצה לראות מוצא מהבוץ הזה. רוצה מקום טוב, שמח, מקום של ריפוי.
בעצם, אני לא יודע מה אני רוצה לאמר כי אני כל כך מבולבל. כל כך עצוב. כל כך מפחד.
ומסכים עם כולם, וכועס על כולם. ומנסה להתרכז בלטפל בחולים שלי, בלחבק את המשפחה שלי, בלקוות לשנים אחרות. לעולם אחר.
די.
