הפוסט שונה ונותק מקשר ישיר אל השכנים, מאחר והוא קו מחשבות אישי. שבת שלום. ושקט.
אינני יודע אם הדעה שלי שונה בהרבה מהדעה של הכותבים כאן בהתנגדותם למלחמה. גם אני איני תומך בה אפילו בחצי לב וחושב שהעיתוי הזה אומלל, ומודע לזוועה שאנו מחוללים בצד השני. התחושה שלי היא שבניגוד למה שאתם כותבים – יש כאן ברשימות מעין בון טון שנובע אצל חלק מהכותבים מרצון לקבל צ'פחות הדדיות ולחלק אותן, אצל חלק אחר משינאת ישראל טהורה, ואצל חלק שלישי מדעות ברורות, אמונה ויושרה. כנראה שאצל רבים יש עירוב. הדבר היחידי שאני לא יכול להבין זה איך אפשר להיות כל כך חדים. איך אפשר לשים באנר עם רקע אדום, לדבר בצורה חדה כל כך נגד המהלך הזה בלי לראות את המורכבות, את הטיעונים נגד ובעד, איך אפשר להסתכל על הכל בצורה פשטנית כל כך של ישראל הרעה מול הפלסטינים הטובים. אני לא יכול. אני הרבה יותר מבולבל והרבה פחות פסקני.
הרגשתי שהשיח ברשימות נגוע בהתנשאות ובזלזול מתמשך של מרכז בדרום, שנמשך מאז הקמת המדינה אבל החריף בשמונה השנים האחרונות עם שתיקת הכבשים של כולנו אל מול הסבל של אזרחי הנגב המופלים. אני חושב ששיקול הדעת השתנה בעולם האינטרנט. במקום להרגיש קרוב יותר לאנשי הקהילה שלך, השכונה, העיר, המדינה שלך, השבט או המשפחה, קל מאוד להתחבר נפשית, רוחנית ואינטרנטית לרחוקים. ראיתי את זה כשניסיתי לגייס משאבים למרפאה בכפר בלתי מוכר, או מתנדבים. יותר קל לאנשים לטוס לאפריקה לשלושה חודשים ולטפל בפליטי מלחמה, או דרי ערי שנטי ומחנות פליטים שם, מאשר להכיר בעובדה שבמדינה שלנו יש כיסים של עולם שלישי, להרגיש חמלה ולגשת לעבודה. הרבה יותר סקסי רחוק. סבל ממרחק הוא הרבה יותר מובן. הרבה יותר ניתן להכלה. התחושה שלי היא של אבדן כיוון. אנשים שיושבים בקוקפיט האינטרנטי, מביטים מלמעלה על כל העולם דרך אתרים ופייס בוקים, ואימייל שרשרת על סבל של ילדים בטנזניה ובעזה. אבדן הכיוון הזה מאפשר לרבים לחוש ניתוק רגשי מבני עמם – למשל תושבי הנגב, וחמלה על בני הצד השני, מוצדקת ככל שתהיה. היא מאפשרת לדבר באמיתות מוחלטות אוניברסאליות כמו השיח הנאו ליבראלי על זכויות אדם, ומשפט בין לאומי, שנועד לשרת את העשירים והחזקים, תוך כדי התעלמות מהסבל הקונקרטי שנמצא מול העיניים.
התחושה העמוקה שלי היא – שאולי לא אצלך, לא יודע, אינני שופט לב מוח וכליות אצל אנשים שאינם הפציינטים שלי, אבל לפחות אצל חלק יש רצון להיות צודקים, יש האשמה עצמית עמוקה ולא מוצדקת, יש חיבור ליצר עמוק של רצון לקבל אהבה. כל זה יחד עם עידוד של בון טון ותחושה של מהפכנות וחתרנות דה לה שמעטה.
אני מרגיש שחלק מהמתנגדים הכותבים בבלוג מתעלים את הדעה שלהם ואת הזעם שלהם לכתיבה, ובכך נמנעים מלצאת ולעשות מעשה בשדה היומיום. זו אחת הסיבות בגללן אני נמנע מלכתוב בנושאים פוליטיים בזמן האחרון. לא בגלל שהפסקתי להאמין בדברים, לחשוב על הנושאים הגדולים, להאמין בצורך בשינוי, אלא בגלל שהרגשתי שהבלוג גוזל ממני זמן שצריך להיות מנוצל בשדה המציאותי בכדי לעזור לאנשים, ובכדי ליישם את אמונותי בשטח. הרגשתי גם שהכתיבה שלי לא פורצת מעבר לבועה קטנה שקוראת, מסכימה, או מתווכחת. אבל הנה. אני לא מתאפק. גרפומן או לא?
התחלתי לחוש שהבלוג הוא פשוט קוטראי. מחליף את מה שפעם היתה שיחת הסלון ביום שישי בערב על גרעינים. עוד צורה של פאסיביות, שיתוף פעולה מסוכן עם אופיום חדש ומתוחכם להמונים. אם האנרגיות שלנו מושקעות במרחב הזה – הבועתי – בו המילים שלנו מגיעות אולי לקומץ קטן של אנשים, נרגיש שאנחנו מהפכנים. טובים. צודקים. אבל לא נשפיע בכלל. נתעל את הדעות שלנו והכעס שלנו לכיוונים לא נכונים, במקום לפעול. האם זה מספיק? האם מספיק לצעוק ברשימות די למלחמה? או האם בכך אנחנו משרתים את השלטון שרצה שנמשיך לכתוב, שאר הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה תעבור? האם הבליגה משמשת סם נגד לחזרת ההפגנות הגדולות? אמצעי נגד מהפכת אמת?
מצד שני קיימות תופעות מדהימות כמו שוקי גלילי שהפעילות שלו בשדה המציאותי משתלבות בצורה הרמונית לפעילות האינטרנטית. הנה הפוסט שלו מהיום להדגמה. קשה גם להתעלם מהתפקיד של הכתיבה כאן בחידוד מסרים, בגיבוש דעה, בדיון פורה.
באופן כללי בפוסט הקודם הבעתי את התדהמה שלי מהעובדה שלכל כך הרבה אנשים יש דעה כל כך חדה על הסיבוב הזה בקרב האגרוף, בזמן שאצלי שום דבר לא ברור. בלי ביקורת. פשוט המון בלבול שלי, וכאב, וכעס ותחושות שעולות ויורדות בתדירות גדולה בימים האחרונים.
ובעיקר רצון נואש בתקווה. שבת – שלום.
