ברכות על סופו של תהליך. דבר אחד צורם. האוצר ניצח בכך שהמשיך לכפות עבודה של משא ומתן בחשכה. שיטה זו מעניקה יתרון לאוצר וגורמת לכל וועד יציג כאב ראש אדיר ומשברים ברגע אישור ההסכם.
ארגונים יציגים חייבים לעבור לעבודה שקופה, עם עדכונים מחדר המשא ומתן, ודמוקרטיה ישירה באור השמש. עבודה בצורה כזו יכולה רק להועיל לעובדים שיכולים להגיע להישגים אל מול התנגדות של העובדים שלהם לפני חתימה על ההסכם. המתמחים המייצגים פספסו בגדול וחבל. למרות זאת, הגיע הזמן להכיר בהסכם כדבר גמור ולהתחיל לעבוד לפיקוח ובדיקת כל הסעיפים שנחתמו בקריצת עין. אלף תקנים חדשים? מאיפה? שש תורנויות? פחחחחח. אצלנו חמישה מטופלים בשעה, ימי השתלמות והקטנת הנורמות. כל הפרת הסכם וכאלה יהיו רבות תהווה עילה להפרת השקט התעשייתי. עכשיו נותר רק לראות מה יהיה. בשורה גדולה לחולים אין כאן כי החסר ברופאים, שורש הבעייה במערכת הולך רק לגדול בעשור הקרוב. שנהייה בריאים יפים ועשירים.
השבת התרוצצתי אחרי השלישית, עד שלמדה לרכב. היא אמרה שזה כיף עד שנפלה והתנגשה בפח הזבל. אחר כך ביקשה לחזור הביתה. המשכנו לרוץ וכמו שקית תה היא נפלה וקמה, קמה ונפלה, עד שהצליחה לרכב לבדה הלוך וחזור, ואני נשארתי הרחק מרחוק.
הולך לאיטי מתנשף חשבתי שזהו, עוד פעם אחת ודי, וכמה שיער לבן יש עלי עכשיו כשכבר כמעט אמצע החיים. והיא שהתקדמה כבר מאה מטרים לפנים התחילה סיבוב, צעקה אאאאבא, וקראה לי לבוא. עדיין היא צריכה את הזקן. ואני עדיין צריך אותה.
ואבא מלמד ילדה לרכב, ולקום אחרי שנופלת, ולהמשיך וליפול שוב ולהצליח בסוף.
והשריטות האלה בנשמה ועל העור מלמדות אותי שאנחנו עדיין כאן, לומדים ביחד, מלמדים זו את זה, אהבה.
