דור הולך דור בא ותקווה

אז כמה שעות אני צריכה לעבוד בשבוע? וכמה אחרי צהריים? ואחרי ההתמחות מה עומס העבודה? אפשר לרדת לחצי משרה אם אני רוצה לעשות דוקטוראט או לגדל את הילדים בחינוך ביתי? וימי שישי? כמה ימי שישי צריך לעבוד? אפשר לראות את התלוש שלך?
איך המשכורת שלך כרופא מומחה? וכמה ימי חופש בשנה? וכמה מטופלים צריך לראות בכל שעה? וההנהלה? ההנהלה מסכימה לאשר שעות של השתלמות ללמוד דיקור יבש?
כל אלה שאלות שאף פעם לא חלמתי לשאול לפני שהתחלתי התמחות. ידעתי בערך שלהיות רופא משפחה יאפשר לי לשלב חיי משפחה וקהילה יחד עם עבודה, ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, ולטפל במגוון בעיות, אבל שאשן כל לילה בבית ולא אעשה תורנויות.
כחבר גאה בדור ה X זכיתי ללמד בעשור האחרון תלמידות ותלמידים מהדור שאחרי. כן. אלה שכותבים עליהם שהם מרוכזים בעצמם. שחושבים על שעת סיום העבודה לפני שהתחילו אותה. אלה שלא חוששים לעזוב התמחות בגלל היחס, או השעות, או, התובענות. שאומרים זה שאני יכול להיות נוירוכירורג לא אומר שאני חייב. אלה.
לא מדברים על השאלות האחרות שהם שואלים. מה המשמעות של העבודה שלך בשבילך? איך אתה מוצא השראה? איך אתה מתקן את העולם מהמרפאה הקטנה שלך באמצע המדבר? גם אני יכולה?
בהתחלה זה היה מוזר נורא. באמת חשוב לך כמה שעות תעבדי בעוד עשר שנים? וכמה ימי חופש יהיו? וחוסר הצדק שבמיעוט כוח האדם בנגב מול המרכז? וסמסים בלי שלום, או בוקר טוב, ופירוק שלם של היררכיה. אני חושבת שאתה טועה, (אמרתי בערך אף פעם לאף מורה שלי), כי קראתי אתמול בלילה את ההנחיות החדשות של טיפול באנמיה בתינוקות. ואני כותבת מייל למנכל שנמצא שבע דרגות של ריחוק ממך במעלה הסולם. והרצון לשנות את המערכת, ותחושת המסוגלות. ככה זה יהיה ואם לא אז זה יהיה ככה בדרך אחרת.
הדור החבוט הזה לא מוכן לקבל את הדין. הם יעבדו כמה שהם חושבים שצריך, ורק אם העבודה מפתחת אישית, ומקדמת את הצדק ומתקנת עולם. הם יחשבו היום על תכנית הקריירה שלהם לעוד עשרים שנה וידעו שהם חייבים פשוט חייבים לצאת ללימודים של מדעי הרוח בגיל 45, ולכן הם רוצים לעבוד רק בחצי משרה מגיל ארבעים והלאה.
ואז הבנתי. רפואת המשפחה הוא אחד הפתרונות שעומדים בפני הרופאים של הדור החדש. אלה שלא חוששים לצאת מהמפעלים, (בתי החולים), ולא מוכנים להיות גלגל שיניים זניח במכונה גדולה. אלה שרוצים להיות קרובים למטופלים, לאדם. אלה שרוצים לתקן את העולם.
הרופאות שרוצות להיות חוקרות, והרופאים שרוצים להיות קצת אבא. אלה שמחפשים להפחית עבודה למשך כמה שנים, ואז להגביר, עבודה שתמיד תהיה בשפע, כמה שתרצה ולא יותר ממה שאתה מוכן. ושכר הולם, ואפשרות לעסוק בספורט, ובקריאה, ובטיול.
בעיקר הרופאות והרופאים שרוצים רפואה מקרבת, מקורבת, שלמה, אוהבת. מפותחת ומפתחת.
ואז הייתי נורא גאה בהן. אלופים.
כשהדור שלי נכנס לאט לתפקידי הובלה וניהול, חברים מהכיתה ברפואה כבר סגני מנהלי מחלקות ומנהלים, וכמה צעירים ממני כבר מנהלים בכירים, הזלזול המובנה של הדור הוותיק בדור העצל, המפונק, המרוכז בעצמו יעלם.
אני מתרשם שהתלמידים שלי מוכנים לעבוד נורא קשה, באהבה גדולה, בלי לאבד את עצמם במקצוע המטורף הזה. הם לומדים ומתפתחים, ויוצאים למסע של התפתחות וצמיחה. הם מוסריים וחושבים ומעורבים הרבה יותר ממה שהיינו אנחנו אי פעם כשהיינו בשלב שלהם.
השבוע ליווה אותי סטודנט. הוא הגיע מהצפון הרחוק, נסע ברכבת כל יום, השאיר רכב בבאר שבע ונסע דרומה, עד אלי, וליווה אותי בשאלות. שאלות מוזרות. במקום לדבר על איזון לחץ דם וקריטריונים להפניה של כאב ראש לחדר המיון הוא שאל על הספרים שנתנו לי השראה. שאל איך אני יכול לאהוב ולחייך גם במטופל השלושים? ואיך אני רואה את סגנון המנהיגות שלי במרפאה? ובקהילות שאני משרת? הוא מילא לעצמו דפים של מחשבות וחזון, והמשיך במסע ארוך להשראה. היום דיבר איתי מתמחה. הוא יודע שאין סיכוי שייתן שיכריחו אותו לעבוד בצורה רגילה. הוא רואה במחשבתו את המרפאה שלו, את זה שהוא מטפל גם בילדים וגם במבוגרים, את החלל הנעים, ואת המפגשים הארוכים. לא עשר דקות. עשרים. הוא חושב על זה. ועושה.
ואני מביט בפליאה, באומץ, בתחושת המסוגלות, בנכונות לעבוד ממש ממש קשה אבל לא בכל מחיר. במרפאים החדשים האלה שצומחים. אלה שלא יתנו למערכת להרוס את הלב והנשמה. אלה שיטפלו בי כשאזדקן. יש למה לקוות.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 8 באפריל 2017 21:56 |