ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר הרפואה האינטגרטיבית של ד"ר אסי סיקורל.
הבלוג של ד"ר סיקורל פועל משנת 2005 כחלק מפרוייקט רשימות, ומתעדכן אחת לשבוע לפחות.
ליצירת קשר ופרטים נוספים על ד"ר אסי סיקורל.
לפרטים נוספים על הרצאותיו של ד"ר סיקורל.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 11 בינואר 2012 11:17 |

על לונה פארק ובחירת התמחות – ניקוי אביב בבלוג

בינואר 2005 התחלתי לכתוב בלוג באתר רשימות. אתר של כותבים.

הסיבה המרכזית לפתיחת הבלוג היתה רצון לשיחה, לחידוד אידאולוגי של העבודה שלי כרופא משפחה, בנגב. בינואר 2005 עוד הייתי מתמחה, לקראת הפסקת התמחות בה התגייסתי לסייע להחלפה של מנהל מרפאת מצפה רמון שרצה לצאת לכמה חודשים של הפוגה. עם קוקו או צמה, בדיוק סיימתי תואר שני בניהול מערכות בריאות, ולקראת ילד שלישי. הרגשתי שהתחושות שלי כמתמחה ורופא צעיר הן לא שלי בלבד, שיש לא מעט רופאים צעירים שחושבים כמוני. במקביל הרגשתי לבד. לבד עם התחושות האלה. והמחשבות. שהמערכת שבורה. שהמקצוע שלנו מרוחק, טכני, אפיזודי. שכמה למערכות יחסים מרפאות, ולכבוד הדדי. שרוצה לראות את המטופלים בעיניים ושהמטופלים יראו אותי.

מסתכל לאחור על הארכיון – חלק מהדברים שכתבתי אז תמימים ומוזרים, חלק ממסע לרפואה נכונה. מסע שנמשך מאז ועד היום. מאז נולדו עוד שני ילדים, בנינו בית, סיימתי את ההתמחות, והלכתי ללמוד עוד, והתאהבתי בנגב, ובקהילות שלי, ואני כאן. עדיין כאן. רופא משפחה בנגב.

הגיע הזמן לבחון את הרשימות שלי מאז, לשפצר, לעדכן ולהציץ שוב. ראיתי בכמה קבוצות של רופאות צעירים שכתבו על התלבטות לקראת בחירת התמחות. זה הפוסט שפתח את הבלוג. הפוסט של ההתלבטות. שכתבתי בדיוק כשסיימתי שנה במחלקה פנימית, וחצי שנה בילדים, ותשעה חודשים בקהילה. כשהפסקתי את ההתמחות וחשבתי מה הלאה.

על לונה פארק ובחירת התמחות.

אז סיימתי לימודי רפואה. עברתי שלוש שנים ויותר של לימודים בכיתה, מבחנים, מעבדות ועבודות.
עוד שלוש שנים של עבודה מאומצת בלונה פארק של מחלקות בית החולים. מקפץ ממתקן למתקן, מפנימית – מכוניות מתנגשות, לילדים –  פילים מעופפים, כירורגיה – רכבת הרים, פסיכיאטריה – רכבת שדים, ומחלקת נשים – מתחת לשמלה של הבלרינה!!
באמצע שולבו הביתנים הקטנים החביבים באכזריותם בהם מנסים לקלוע למטרה ולזכות בדובי, או, לפחות לראות איזה ניתוח מעניין – אף אוזן, עיניים, עור ועוד מכל טוב.
כמו בפעם הראשונה שאבאל'ה לקח אותי ללונה פארק, האורות מאוד נוצצים, העיניים מבולבלות, הרגליים מושכות ממתקן למתקן, הראש בכלל מושך למתקנים אחרים.
בסוף הלימודים רציתי להיות הכל. איך אפשר להחליט כשהכל נוצץ, מרתק ראשוני ועתיר טכנולוגיה כל כך.
במבט חטוף של סטודנט קשה לראות את המכונה החורקת שנמצאת מתחת לכל מתקן. קשה לחוש בחום המנוע, בשמן, במסילות הרועשות, בשעות הרבות של תחזוקה ותיקונים שצריך לעשות, בעייפות. בשגרה. בשעמום.
פתאום נגמר הסטאג' וצריך להחליט. זהו.  מתרוצה להיות כשתהיה גדול זה כאן.
ואני? בכלל הלכתי ללמוד רפואה בן 21, טרי מהמדים, רעב ללימודים. רציתי להיות רופא… נו, זה שעושה ככה עם הסטטוסקופ והפטיש לאנשים. שעוזר להם. מנתח, נותן תרופות, מסתובב עם תיקון שחור כזה וכרכרה, בדרך לעוד בית קטן בערבה. מי בכלל ידע מה זה רפואה? ועכשיו, אחרי חתונה, שני ילדים ועשרה קילו לפחות, פתאום זהו. צריך לסגור את כל הדלתות ולפתוח אחת שגם עליה לא באמת יודעים, דלת שתיסגר שוב בגיל 67* או לעולם לא. עד היום האחרון.
ויש את אמא אבא שזקוקים לנאורו כירורג או למנתח לב בשביל שוויץ של ערבי שישי עם החברה, או, ימי חול עם העבודה.
חושב, מצמצם אפשרויות, יתרונות חסרונות, חלומות.
ובסוף, אנדנדינו סופלקטינו, יחד עם תחושת "נתחיל מקסימום נחליף באמצע", מתחילים במסע. החלטתי להיות רופא משפחה.
על הסיבות מלבד אליק בליק בום – בהמשך.

*בפוסט המקורי היה כתוב 65. אבל גיל הפרישה עלה. ולרופאים כבר עד 70, והיום כבר לא סגור בכלל על פרישה אם מתי וכאשר. אז גם חשבתי שאפרוש מוקדם. כי עבודה זה לא הכל. אז חשבתי. הרבה דברים פחות ברורים היום.

קטגוריות: רפואת המשפחה | מאת: assi | פורסם: 3 במאי 2017 8:54 |

דור הולך דור בא ותקווה

אז כמה שעות אני צריכה לעבוד בשבוע? וכמה אחרי צהריים? ואחרי ההתמחות מה עומס העבודה? אפשר לרדת לחצי משרה אם אני רוצה לעשות דוקטוראט או לגדל את הילדים בחינוך ביתי? וימי שישי? כמה ימי שישי צריך לעבוד? אפשר לראות את התלוש שלך?
איך המשכורת שלך כרופא מומחה? וכמה ימי חופש בשנה? וכמה מטופלים צריך לראות בכל שעה? וההנהלה? ההנהלה מסכימה לאשר שעות של השתלמות ללמוד דיקור יבש?
כל אלה שאלות שאף פעם לא חלמתי לשאול לפני שהתחלתי התמחות. ידעתי בערך שלהיות רופא משפחה יאפשר לי לשלב חיי משפחה וקהילה יחד עם עבודה, ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, ולטפל במגוון בעיות, אבל שאשן כל לילה בבית ולא אעשה תורנויות.
כחבר גאה בדור ה X זכיתי ללמד בעשור האחרון תלמידות ותלמידים מהדור שאחרי. כן. אלה שכותבים עליהם שהם מרוכזים בעצמם. שחושבים על שעת סיום העבודה לפני שהתחילו אותה. אלה שלא חוששים לעזוב התמחות בגלל היחס, או השעות, או, התובענות. שאומרים זה שאני יכול להיות נוירוכירורג לא אומר שאני חייב. אלה.
לא מדברים על השאלות האחרות שהם שואלים. מה המשמעות של העבודה שלך בשבילך? איך אתה מוצא השראה? איך אתה מתקן את העולם מהמרפאה הקטנה שלך באמצע המדבר? גם אני יכולה?
בהתחלה זה היה מוזר נורא. באמת חשוב לך כמה שעות תעבדי בעוד עשר שנים? וכמה ימי חופש יהיו? וחוסר הצדק שבמיעוט כוח האדם בנגב מול המרכז? וסמסים בלי שלום, או בוקר טוב, ופירוק שלם של היררכיה. אני חושבת שאתה טועה, (אמרתי בערך אף פעם לאף מורה שלי), כי קראתי אתמול בלילה את ההנחיות החדשות של טיפול באנמיה בתינוקות. ואני כותבת מייל למנכל שנמצא שבע דרגות של ריחוק ממך במעלה הסולם. והרצון לשנות את המערכת, ותחושת המסוגלות. ככה זה יהיה ואם לא אז זה יהיה ככה בדרך אחרת.
הדור החבוט הזה לא מוכן לקבל את הדין. הם יעבדו כמה שהם חושבים שצריך, ורק אם העבודה מפתחת אישית, ומקדמת את הצדק ומתקנת עולם. הם יחשבו היום על תכנית הקריירה שלהם לעוד עשרים שנה וידעו שהם חייבים פשוט חייבים לצאת ללימודים של מדעי הרוח בגיל 45, ולכן הם רוצים לעבוד רק בחצי משרה מגיל ארבעים והלאה.
ואז הבנתי. רפואת המשפחה הוא אחד הפתרונות שעומדים בפני הרופאים של הדור החדש. אלה שלא חוששים לצאת מהמפעלים, (בתי החולים), ולא מוכנים להיות גלגל שיניים זניח במכונה גדולה. אלה שרוצים להיות קרובים למטופלים, לאדם. אלה שרוצים לתקן את העולם.
הרופאות שרוצות להיות חוקרות, והרופאים שרוצים להיות קצת אבא. אלה שמחפשים להפחית עבודה למשך כמה שנים, ואז להגביר, עבודה שתמיד תהיה בשפע, כמה שתרצה ולא יותר ממה שאתה מוכן. ושכר הולם, ואפשרות לעסוק בספורט, ובקריאה, ובטיול.
בעיקר הרופאות והרופאים שרוצים רפואה מקרבת, מקורבת, שלמה, אוהבת. מפותחת ומפתחת.
ואז הייתי נורא גאה בהן. אלופים.
כשהדור שלי נכנס לאט לתפקידי הובלה וניהול, חברים מהכיתה ברפואה כבר סגני מנהלי מחלקות ומנהלים, וכמה צעירים ממני כבר מנהלים בכירים, הזלזול המובנה של הדור הוותיק בדור העצל, המפונק, המרוכז בעצמו יעלם.
אני מתרשם שהתלמידים שלי מוכנים לעבוד נורא קשה, באהבה גדולה, בלי לאבד את עצמם במקצוע המטורף הזה. הם לומדים ומתפתחים, ויוצאים למסע של התפתחות וצמיחה. הם מוסריים וחושבים ומעורבים הרבה יותר ממה שהיינו אנחנו אי פעם כשהיינו בשלב שלהם.
השבוע ליווה אותי סטודנט. הוא הגיע מהצפון הרחוק, נסע ברכבת כל יום, השאיר רכב בבאר שבע ונסע דרומה, עד אלי, וליווה אותי בשאלות. שאלות מוזרות. במקום לדבר על איזון לחץ דם וקריטריונים להפניה של כאב ראש לחדר המיון הוא שאל על הספרים שנתנו לי השראה. שאל איך אני יכול לאהוב ולחייך גם במטופל השלושים? ואיך אני רואה את סגנון המנהיגות שלי במרפאה? ובקהילות שאני משרת? הוא מילא לעצמו דפים של מחשבות וחזון, והמשיך במסע ארוך להשראה. היום דיבר איתי מתמחה. הוא יודע שאין סיכוי שייתן שיכריחו אותו לעבוד בצורה רגילה. הוא רואה במחשבתו את המרפאה שלו, את זה שהוא מטפל גם בילדים וגם במבוגרים, את החלל הנעים, ואת המפגשים הארוכים. לא עשר דקות. עשרים. הוא חושב על זה. ועושה.
ואני מביט בפליאה, באומץ, בתחושת המסוגלות, בנכונות לעבוד ממש ממש קשה אבל לא בכל מחיר. במרפאים החדשים האלה שצומחים. אלה שלא יתנו למערכת להרוס את הלב והנשמה. אלה שיטפלו בי כשאזדקן. יש למה לקוות.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 8 באפריל 2017 21:56 |

פירמידה זקנה הפוכה במסדרון

בכל חורף יש ריטואל.
בשיא עונת השפעת והברונכיט נוחת על ראשנו צונאמי של חולי וגם הודעות לעיתונות, כתבות, ותמונות עצובות של חולים בלי יכולת להגיע לטיפול רפואי בחדר המיון, חולים שכבר אמורים להתאשפז אבל אין היכן לאשפז אותם, חולים שמאושפזים בפינות אפלות במחלקות על מיטות שהוצאו ממחסני החירום של הצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה.
אחר כך מתחילים לדבר על פתרונות – צריך להוסיף מיטות אשפוז בבית החולים. בישראל מספר מיטות האשפוז הנמוך ביותר לאוכלוסיה בעולם המערבי. אחר כך מדברים על מוקדי רפואה דחופה, ותוספת רופאים ואחיות במיון ומה לא. כולם מדברים על בתי החולים, אבל על הפיל הגדול שבחדר לא מדברים.
מערכת הבריאות היא פירמידה. בבסיס שלה נמצאים שירותי רפואת המשפחה. המרפאה השכונתית, הקיבוצית, זאת שאמורים להגיע אליה כשמרגישים רע. כמו בכל פירמידה הבסיס הזה צריך להיות רחב, יצוק היטב ומבוטן. הבסיס של הפירמידה מאפשר לשאר הקומות לעמוד יציבות. הקומה השניה של חדרי המיון, והקומה השלישית של מחלקות האשפוז. הבסיס של הפירמידה חשוב גם בחזרה למטה. עם שחרור המטופל לביתו בסיס הפירמידה צריך לספק אפשרות לרדת בבטחה מהקצה האשפוזי אל הקרקע הבטוחה של הבריאות.
בישראל, לאורך שנים הפירמידה הזו עבדה יפה. בסיס רחב, נגישות גבוהה לרפואת המשפחה, רפואת משפחה איכותית שאיפשרה טיפול מחוץ לבית החולים, השגחה שמנעה אשפוז והצפת המיונים.
בישראל 2015 המצב שונה. עיוורון של קברניטי המערכת, חוסר תכנון כוח אדם משווע, ואינטרסים זרים החלישו באופן מתמשך את בסיס הפירמידה. כבר היום חסרים בפריפריה מאות רופאי משפחה, החסר הזה מחלחל למרכז, רופאי המשפחה, הם המבוגרים ביותר ושליש מהם לפחות אמורים לפרוש מעבודה בעשור הקרוב. ביחד מדובר בקטסטרופה.
נניח שכל אחד מחברי מפנה בזמנים רגילים מטופל אחד מכל מאה לחדר המיון. נניח שיש פחות רופאי משפחה, יותר דרישות מנהליות והרופא הטרוד לא יכול לספק מענה לחולים. הוא נאלץ לקצר טווחיים, לעגל פינות, להפנות יותר. נניח שכל רופא כמוני מפנה רק שני חולים למיון על כל מאה. במקום אחד. המיון קורס. נניח שהמיון מאשפז רק עשרים אחוזים מכל החולים שמגיעים לדלתותיו. המחלקות קורסות.
כך, כמו בטקס פגאני שנתי כולנו רוקדים את מחול המחלה של המערכת. אנחנו מוצפים, אנחנו מפנים יותר, המיונים קורסים, המחלקות קורסות. בחזור מהאשפוזים הקצרים אנחנו לא יכולים לעקוב אחר המשוחררים או לטפל בהם, הם חוזרים בחזרה לבתי החולים.
הזנחת בסיס הפירמידה לאורך שנים היא שגורמת לאבדן השליטה ובקרוב גם לקריסת מערכת האשפוז בישראל.
מה אפשר לעשות?
  • להבין שרפואת משפחה חזקה, איכותית, זמינה, שוויונית היא תנאי בסיסי להצלת מערכת הבריאות.
  • להגדיר את רפואת המשפחה כמקצוע במצוקה ולגשת לתכנון ארוך טווח של כוח אדם רפואי, סיעודי ותשתיתי לשנים הקרובות.
  • לפנות זמן – מחקרים מראים ששליש עד חצי מיום העבודה של רופא משפחה ממוצע מבוזבז על מטלות מנהליות חסרות תועלת רפואית שיכולות להתבטל או להתבצע על ידי גורמים אחרים. מחופשות מחלה (10% מהזמן), דרך אישורים לביצוע מרתון, ועד למילוי טפסים, שקילת מטופלים, קיצור תורים ושאר משימות לא רלוונטיות.
  • לקבוע סטנדרטים – ידעתם שבישראל אף אחד לא יודע כמה מטופלים ראוי שיטופלו על ידי רופא אחד? ידעתם שאין סטנדרטיזציה לכוח אדם תומך? מרחק ממרפאה? זמינות?
  • להכשיר כוח אדם תומך – עוזרי רופא, אחיות קהילה, צוות מנהלי, לא חשוב מה. להגביר זמינות.
  • לאפשר לרופאים לקראת פרישה שמעוניינים בכך להמשיך ולעבוד בשכר הוגן והולם, במקום לאלצם לפרוש.
  • תוספת מקורות תקציביים למערכת.
במצב הנוכחי – לא משנה כמה מיטות יתווספו במחלקות הפנימיות, לא ממש יעזור להוסיף חדרי מיון ענקיים וכוח אדם רב בתוכם. החסר ברופאי המשפחה יגדל וילך ואנחנו, כולנו נמשיך לעמוד בתור שעות ארוכות בלילות אפלים, במסדרונות חשוכים, ולחלות.
הבחירות הקרובות דנות בהמון נושאים. חשוב שכולנו נדרוש זאת מהמפלגות – מחוייבות אמת לתיקון לפני הרס של מערכת הבריאות. מחוייבות לרפואה זמינה, איכותית, ושוויונית. מחוייבות של החברה לטפל בחלשים ביותר, בחולים, בסובלים. זו ציונות, זו יהדות, זו אנושיות בסיסית.
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 6 בפברואר 2015 20:54 |

השבט אומר את דברו

השבוע ביליתי באימון עם היחידה הקבועה. 13 שנה שאנחנו מתאמנים יחד, חלק כבר השתחררו על סעיף גיל, שמות המבצעים משתנים, אבל סכמת החובש לעולם נשארת. חזרתי קצת שמח וקצת עם תקווה. יש שם רופאים שניים וחובשים, מהנדס, ועובד קבלן, ועורך דין לפני מבחן לשכה, מטפל ברפואה משלימה, קיבוצניק, ורב. במהלך האימון התקיימו הפריימריז של הבית היהודי והעבודה. ופתאום התברר שבלי לשים לב חלק לא קטן מאיתנו התפקד למפלגה ומתכונן להצביע עבור מועמדים ראויים. גם החברים שלא התפקדו דיברו על פוליטיקה בשפה אחרת. מאבדן אמון מוחלט במשחק הפוליטי, וזניחת השדה הציבורי לקבוצות לחץ קטנות, יש תחושה שהשבט שעובד, לומד, נלחם, תורם, משלם מיסים ורוצה לחיות מתעורר. השבט הזה רוצה חלק בכל טוב הארץ ולא מוכן לוותר על החלום. חבר אחד משפץ בית. גר כבר ארבע שנים אצל ההורים. דיברנו על אלומיניום ודלתות ובטון. ואיך הרבה חברים שלו לקחו משכנתא שאין סיכוי שיוכלו לשלם. חבר אחר בדיוק סיים לבנות, ואחרי שנה בה חשש מאוד למקום עבודתו – מצא סוף סוף עבודה חדשה. אחד דיבר עם אשתו שעובדת במשמרת לילה כי הילדה חולה והיה צריך לחזור לאימון מהר. כולם מסתכלים בעיניים עצובות על הפערים, על חוסר היכולת להבטיח חיים טובים לעצמם ולילדיהם, על תלות מצמיתה בדור ההורים שמזדקן. כולם רוצים תקווה. לא משנה מאיזה מגזר.

ואז התעודדתי. הלוחות הטקטוניים זזים, הם התחילו לזוז במחאה של 2011, לוקח להם קצת זמן אבל רעידת האדמה בוא תבוא. אי אפשר יהיה לעצור את הצונאמי של התקווה, ואת האנשים הטובים האלה. האבות שבאו לצו שמונה בקיץ, ולאימון עכשיו וכבר מחכה להם בדואר הצו הבא, הם לא יתנו לפוליטיקה של השנאה לנצח. כי חייבים תקווה. ושלווה. ונורמאליות. הפריימריז בליכוד היו ההתחלה. קבוצת מנהיגות יהודית, וירוס שכמעט וחדר ל DNA של המפלגה נחלש. המתפקדים העצמאיים עשו את זה. הדילים של קבוצות לחץ נחלשו, וההמון מתחיל לדבר. עם חוכמתו. הפריימריז של מלגת העבודה היו הצעד השני. כל הדילאים נדחפו לאחור. עם הערת אזהרה וכרטיס צהוב. הבית היהודי התחדד, מפלגת מגזר גדולה, ממש לא מפלגת מרכז קטנה. אלפי מתפקדים עצמאים הצביעו. ולא עזר שום דבר שאמר האח החייכן. חוכמת ההמון. השבט מתעורר ועומד לאמר את דברו. השינוי שמסתמן במפת המנדטים, חולשתן הצפוייה של מפלגות מצב הרוח, העוצמה של מפלגות דמוקראטיות. יש תקווה. וגם נגמרו המילואים. אז אפשר להחזיר את המדים והדרגות לאפסון, ולשכוח מהאוכל הצבאי. ולחזור לאופטימיות בלתי נלאית. עד הפעם הבאה.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 16 בינואר 2015 0:52 |

הפוגה הומניטארית

תקווה. חמקמקה. נעלמת ומופיעה. בעיקר נעלמת.

חלמתי על מקום. מקום טוב יותר לילדי. מקום של צדק ולא צדקה. מקום של אהבה ולא שנאה. מקום של חמלה.

למדתי כרופא שהדבר האחרון שצריך לקחת, להעלים, לנתק זו התקווה, למדתי שחיבור לחוט זוהר של תקווה, אפילו קטנה, ליום שקט יותר, לכאב חלש יותר, לנשימה קלה יותר, חשובה הרבה יותר מכל התרופות, הזריקות והסכינים. תקווה.

בשבועות האחרונים חוט התקווה החמקמק נעלם. אני לא רואה אותו. אין לי חיבור ישיר לקשת בענן, לאופק הרחב. אפלה. מנהרה ארוכה מתת הקרקע של הנפש. מנהרת נפץ לנשמה.

איזה עולם נשאיר אחרינו לילדינו? איזו תקווה? האם באמת יכול להיות יותר טוב כאן? במנהרה התת קרקעית שלנו, זו של שנאה ואלימות, סתימת פיות ואכזריות, קשה להרים את הראש. ולנשום. מדינה עם הפרעת אישיות. או סקנדל או פסטיבל. אבל תקווה אין.

מלא באבק, בעפר, ידיים על הראש אחת שתיים שלוש.

המלחמה הזו צריכה להסתיים במאבק. מאבק על דמותה של החברה שלנו. על היכולת לדבר, על היכולת לנשום תחת השמיים האלה. על התקווה של ילדינו לחיים שפויים. מקום מגורים, עבודה, אהבה, אוכל, שתייה, גבר, אישה. הצבע האדום צריך להסתיים בכרטיס אדום. לבעלי ההון. לפוליטיקאים שהביאו אותנו עד הלום. אלה שמשרתים את אדוניהם בעלי ההון. המחאה החברתית, התקווה הגדולה האחרונה ייצרה תינוק מבחיל, בעל מום, שממשיך ומשרת את בעלי הממון. האם באמת מה שהשגנו מהמחאה זו מפלגת אין עתיד? איך גנבו מאיתנו את התקווה? בת שנות אלפיים? יאיר? יחשיך? תקווה?

כשנשוב משדות הקטל, האם נידום? נתחבא איש איש במחילתו? לבד? התקווה אם קיימת, נמצאת בדור הזה שיצא לרחובות לפני שלוש שנים. הדור הזה שגוייס עכשיו לשירות מילואים פעיל. הדור הזה, בני אותו גיל שיושב בעיירות, בכפרים, בערים. מנסה בכל הכוח לשמר את החוט הזהוב של התקווה. בת שנות אלפיים.

חם. חם כאן כל כך. ואבק. חייב להיות יותר טוב.

If it is true that there is to be no haven of rest for them when their sufferings here are at an end, I, for one, am not going to bargain for any haven for myself. I shall go without fear where they go, and by the side of my brothers and sisters from the forests and the fields, from skies and seas, lie down to merciful extinction in their mysterious underworld, safe from any further torments inflicted by God or man, safe from any haunting dream of eternity. Axel Munthe.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 26 ביולי 2014 11:26 |

איפה הכסף במערכת הבריאות הישראלית, הרצחת וגם ירשת?

השבועות האחרונים קשים לכל אדם שעובד במערכת הבריאות הישראלית. הבלבול גדול. בית חולים ענק, טיטאן במערכת הבריאות קורס.
האשמות עפות מכל הכיוונים. תומכי הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת – זו שהקימה את מערכת הבריאות שלנו מלבים את הלהבות במפוחי שנאה כלפי רופאים.

ההנהלות טוענות שהמערכת לא מתוקצבת, קופות החולים לא משלמות מספיק עבור האשפוזים, קופות החולים בגרעון, המערכת הזו שעובדת כל כך יפה, קורסת.

מירב ארלוזורוב טוענת הרופאים מנהלים את המערכת ואת הרגולציה וחומסים את הבריאות ברגל גסה. תוקפת את ההסתדרות הרפואית, את העבודה המאורגנת. כל משבר הוא הזדמנות לתקוף את העובדים, את הרופאים, כולם אשמים רק האוצר, האוצר, הוא ממש אוצר. שומר על המערכת, דואג לה, שומר הסף, והחותם.

בכל הכעס, התדהמה, אי השקט, והבלבול צריך לנשום עמוק ולראות איך ניתן לקחת את המשבר הזה בהדסה ובעצם במערכת כולה ולהפוך אותו לנקודת מפנה למערכת, לעת רצון, לנקודת זמן בה האנשים הבריאים – לא רק החולים מבינים את המצב. מערכת הבריאות כמשל. כשנינה.

iStock_000016035651Small

אז נתחיל – פוסט ראשון – אני טוען שהמערכת מיובשת בכוונה. איך זה יכול להיות שאנחנו משלמים כל כך הרבה ובכל זאת מקבלים כל כך מעט?

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1995. באמצעות החוק הלאימה המדינה את מערכת הבריאות, וקבעה סל שירותים אחיד לכל האזרחים, וקיבעה את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות. החוק נחקק עם מנגנון ברור למימון המערכת – כסף צבוע ומוגדר למימון מערכת הבריאות. בעצם שלוש רגליים. שליש שליש ושליש.

 

 

 

 

 

  1. תשלומי מס הבריאות שנגבים מהשכר של כל העובדים במשק.
  2. מס מקביל – שמשלמים המעסיקים באותו הגובה (מתוך הבנה שלמעסיק יש אחריות בסיסית לבריאות עובדיו שמשקיעים את מיטב שנותיהם, בריאותם גופם ונפשם עבור יצירת רווחים למעביד).
  3. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי.

שנה לאחר שנחקק החוק התחיל משרד האוצר לנגוס בו. ובחוק ההסתדרים העביר הפחתה של המס המקביל, אשר בוטל לחלוטין בשנת 1997. מה עשו? פטרו את בעלי הבית, בעלי המפעלים, המעסיקים הגדולים, אנשי העסקים מאחריותם המוסרית לבריאות עובדיהם, והעמידו את מערכת הבריאות בתלות מוחלטת לגחמותיו של האוצר.

מה התוצאה?

כמעט עשרים שנה מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתית – והמערכת עוברת ייבוש הדרגתי. במקום להשקות את הדשא שלוש פעמים בשבוע – החליטו באוצר להשקות רק פעמיים. ככה נראה הדשא שלנו, מערכת הבריאות שלנו.

גם היום יש למערכת הבריאות שלושה מקורות מימון –

  1. תשלומי מס הבריאות מהשכר של כל העובדים במשק.
  2. תקציב מתוך תקציב המדינה הכללי – שם משרד האוצר יושב עם היד חזק חזק על הברז.
  3. תשלום ישיר מהכיס של החולים למערכת – בשנת 2011 26% מההוצאה הלאומית לבריאות יצאה מכיסי האזרחים. ישירות.

המס המקביל שהמדינה חסכה מהמעסיקים, מהעשירים, מבעלי הבית, נגבה בפועל מהאזרחים, אבל הוא נגבה בצורה הכי גרועה.

הכסף שמוציאים האזרחים מהכיס – יוצא מהחולים, מהכאובים, מאלה שהמדינה עם רשת הביטחון הבריאותי שלה צריכה לשמור עליהם.

מה עשו? הפסיקו לגבות את המס מהעשירים, והעמיסו אותו על החלשים שבחלשים. מהכיס. בגלל שאי אפשר להכריח אותנו לשלם מס נוסף ולממן את המערכת הציבורית, עבדו שם באוצר בצורה מתוחכמת. איפשרו הקמתה של מערכת פרטית, עוקפת מיסים, והסיטו את ההוצאות הישירות מהכיס של החולים לשם. אל הביטוחים הפרטיים, אל בתי החולים הפרטיים ואל הרפואה הפרטית.

מה התוצאה? רצחו את המערכת באמצעות ייבוש של שליש מהמימון, וירשו הפרטה באמצעות גביית כסף מהאזרחים למימון המערכת הפרטית.

מה התוצאה? יצרו תלות עמוקה בין משרד האוצר לתקציב מערכת הבריאות, החלישו את משרד הבריאות עד כדי שיתוק יכלתו לשמש רגולטור או ספק שירותים, ועכשיו יורדים על המשרד החלש הזה ששנים ארוכות אף אחד לא רצה להיות שר שם, שלא מצליח לעשות רגולציה אפקטיבית. מעולה.

מה השלב הבא? הכפשת העובדים, פירוק העבודה המאורגנת, והסרת אחריות של המדינה ממתן שירותי בריאות לאזרחיה.

חכם לא?

בפעם הבאה ששואלים אתכם איפה הכסף, תדעו מה לענות נכון?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 19 בפברואר 2014 14:42 |

השביתה בתיכון בשדה בוקר נמשכת

כבר שבועיים.
השביתה בתיכון בשדה בוקר נמשכת כבר שבועיים.
באיזור שלנו אין בית ספר אזורי ויותר מחצי מילדי התיכון של רמת הנגב לומדים בשדה בוקר. חלקם הגדול בתנאי פנימייה מחוסר ברירה.
אל תוך חוסר הברירה הזה השתרבבה לה שביתה מוצדקת אבל פוגענית. כבר כתבתי עליה פוסט.
הילדים בבתים מטפסים על הקירות, מנסים לכתוב מכתבים, להתחנן בפני פרנסים לשוב ללימודים.
אנחנו ההורים רואים שנת לימודים שבסוף אוקטובר עוד לא התחילה בעצם. ועצב גדול.
זה מה שכתבה לי אתמול הגדולה –

הרבה ילדים בגיל שלי היו רוצים שבית הספר שלהם ישבות. כמעט כולם – הפסקה מיוחלת מחיי היומיום, מהשעמום ומהחובות.
אני ועוד כמעט 300 ילדים קיבלנו את ההפסקה הזאת. עובדים בבית הספר שלנו שבתו, ומכיוון שאי אפשר לחיות בתנאי פנימייה ללא חדר אוכל ומנהלה מתפקדים, נאלצנו ללכת הביתה.
תלמיד רגיל היה שמח. שעות של חופש, ימים של רביצה, בילויים והשלמת שינה. אבל לא אנחנו. אנחנו, תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, כבר ביום השני לשביתה הפגנו מול משרד החינוך כדי שיפתור את הבעיה, יסיים את השביתה ויעזור לנו לחזור ללמוד. עוד בשעות הראשונות אחרי חזרתנו הביתה שלחנו מכתבים לשר החינוך, לערוצי התקשורת, לכל מקום, כדי שיטפלו במצב.
למה? כל תלמיד רגיל היה יושב בבית ונהנה.
בגלל שהמקום הזה חשוב לנו. החברים שלנו חשובים לנו, המורים שלנו חשובים לנו, הלימודים שלנו חשובים לנו. אנחנו לא מוכנים להפסיק את העשייה לפני שהיא התחילה. אנחנו לא מוכנים להיות קלף מיקוח בריב מטופש בין גופים שלא מוכנים לשבת ולדבר בגלל שמישהו העיף למישהו את המשקפיים. אנחנו רוצים לחזור ללמוד. תנו לנו לחזור לבית הספר. המשפט שלא חשבתם שתשמעו תלמיד אומר.
בינתיים אנחנו יושבים בבית. אנחנו כותבים מכתבים, מכינים סרטונים, משתעממים. מתגעגעים. שי פירון פרסם סטטוס עלינו בפייסבוק. הוא אומר שום דבר בהרבה מילים, אבל זאת חשיפה תקשורתית. זה משהו. אז התרגשנו, עשינו לייק, שיתפנו.
כתבו לנו שאנחנו ילדים בכיינים. בוגרת תיכון. כעסנו. מה היא מתנשאת עלינו, ממרומי גיל עשרים. חושבת שהיא מבינה את הממשלה, שאם יסגרו בתי ספר לא יהיו נשים חד-הוריות רעבות. נכנסנו בה בתגובות. אולי בגלל שאין לנו באמת מה לעשות, ושבשגרה עמוסה כמו בזמן הלימודים לא היינו ממצמצים לכיוון שלה.
קשה לי לשבת בבית. התרגלתי לשגרה פעילה, תמיד עם אנשים, תמיד יש משהו לעשות. עכשיו אני יושבת לבד בבית ומרעננת את הפייסבוק מדי פעם. פסיבית. חלק מהספה.
כשזה חברים, פעילות, טיולים, צחוקים וכיף מול רביצה, אתם באמת מתפלאים שילדים רוצים לחזור לבית הספר?

הילדים גם הכינו סרטון

ומנסים להעביר את הימים.

תכננתי לחצוב כאן במילים על האנשים שאני רואה כאחראים לבוץ הזה שכולנו נמצאים בו –

מנהל בית הספר.
מנהל תאגיד מדרשת בן גוריון.
חבר הנאמנים של התאגיד העצוב הזה.
רשם החברות הממשלתיות.
נציב השירות הציבורי.
ראשי ההסתדרות.
עופר עיני.
יושב ראש הסתדרות המעו"ף .
יושב ראש וועד העובדים.
העובדים שמעזים להמשיך ולשבות בלי מחשבה על כך שהם מחריבים את מקום העבודה שלהם.
שר החינוך שי פירון.
משרד החינוך מחוז דרום.
שר הכלכלה (והעבודה. לא רק הכסף. העבודה) נפתלי בנט.

אלה שמוחאים כפיים לילדים שלנו כשהם מראים אקטיביזם ואהבה למוסד שמלמד אותם.
כל כך הרבה בעלי תפקידים, ומשכורות סביב הילדים האלה, ותעסוקה, אבל שום תוצאות.
כלום. נאדה.
חידלון.
עצב.

תנו להם כבר לחזור לבית הספר!!!

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 22 באוקטובר 2013 8:50 |

שיעור מולדת באזרחות – חוזרים ללמוד בבית הספר לחינוך סביבתי

הגדולה כתבה היום מכתב לשר החינוך הרב שי פירון ותלתה על הקיר שלו בפייסבוק

אני יערה סיקורל, תלמידת כיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
בשנה שעברה עמדה בפניי הבחירה – תיכון אזורי או התיכון לחינוך סביבתי. בחרתי בתיכון לחינוך סביבתי, למרות המרחק מהבית, חיי הפנימייה והמסגרת השונה. הסיבה – המערכת הערכית, הסביבתית והחברתית החרותה על דגלו של בית הספר הזה, מערכת שהסכמתי איתה. מקום שבו לומדים דרך הרגליים, דרך עשייה ואקטיביזם חברתי, הוא מקום שרציתי להיות חלק ממנו.
לצערי, התיכון לא חף מבעיות. תמיד עומדת מעליו סכנת שביתה. ועד עובדי המנהלה, האנשים שמאפשרים את תפקודה התקין של הפנימייה שבת – מסיבות מוצדקות ומאושרות ע"י בית המשפט – במספר הזדמנויות במהלך השנתיים האחרונות, כשהאחרונה מתרחשת בימים אלו.
המשמעות – קיום חיי פנימייה ללא חדר אוכל, אימהות בית ומדריכים.
אתמול, ה-16 באוקטובר, החליט בית הספר כי לא יוכל להמשיך להתנהל במצב של שביתה, ולאחר טקס לזכר רצח רבין, אנחנו התלמידים נשלחנו הביתה.
השביתה מהווה מבחן אמיתי באזרחות. לא עוד שיעור בכיתה – אנחנו נשלחים להראות נוכחות בשטח. אנחנו רואים את המשמעות האמתית של חוקי מדינה, הסכמי העסקה, רשויות ויחסים בינן.
אנחנו רוצים לחזור ללמוד. ואנחנו מפגינים, כותבים מכתבים, מתארגנים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עזרה.
כבוד השר שי פירון, אנחנו פונים אליך. אנחנו רוצים להגיע לפתרון שיאפשר לנו להמשיך את הלימודים כרגיל.
אנחנו מקווים שתוכל לעזור לנו. תאפשר לנו ללמוד לא רק אזרחות, אלא גם תנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה.

אפשר לראות שם על הקיר פניות נרגשות מתלמידים אחרים בבית הספר

תקציר האירועים.

אנחנו חיים ברמת הנגב. חבל ארץ רחב ומדברי בלי בית ספר תיכון אזורי. הילדים שלנו צריכים להחליט בסוף כיתה ח האם להתגלגל בהסעות לתיכון שעה וחצי שעתיים ביום, או, לבחור בלימודים בפנימייה. הגדולה שלי בחרה בפנימייה לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון (שדה בוקר). הנסיעה לא היתה הסיבה היחידה שלה להחלטה. מדובר בבית ספר מיוחד. בית ספר בו הילדים פעילים לאורך היממה כולה, בית ספר בו מחנכים לאקטיביזם, אהבת אדם וטבע, ניהול עצמי ומנהיגות. בית ספר בו הילדים אוהבים להיות. אנחנו, בלב כבד קיבלנו את ההחלטה וליווינו את זאת שאתמול היתה תינוקת במנשא לחדרה החדש, למיטת הקומותיים, לשדה בוקר.

שלושה ימים לאחרר תחילת שנת הלימודים פרצה שביתה. הילדים נשלחו לבתים ברחבי הארץ, ואנחנו שמחנו. עוד זמן קט עם הגדולה קטנה הזו, שלנו. מודה שעברתי בלילה ליד המיטה שלה רק כדי לשמוע אותה נושמת. כאן. היא היתה עצובה. רצתה לחזור ללימודים. שיחות טלפון קדחתניות, שי פירון, עופר עיני, והלימודים חודשו עד לאחר סוכות. סוכם שהוועד וההנהלה ידונו ברצינות בכדי למנוע השבתה נוספת.

בינתיים למדתי חלק מהרשומון. וועד העובדים מגן על קבוצה קטנה וחלשה בתוכו שאמורה לקבל תוספת לפי הסכם קיבוצי. כמה שנים אמורה. בינתיים אין תוספת, ויש סכסוך עבודה. בית המשפט לעבודה אישר לוועד העובדים לשבות, והמקום דיונים רציניים עוסקת ההנהלה והעובדים בהאשמות. בהנהלה טוענים שיו"ר הוועד התנהג באלימות ודורשים הליך משמעתי, בוועד טוענים שהם הותקפו קודם. על השכר, ועל הילדים שלנו לא ממש מדברים (תקנו אותי אם אני טועה). בית הספר המוצלח הזה מנוהל על ידי חברה ממשלתית שנקראת תאכיד מדרשת שדה בוקר. התאגיד אחראי על הפעלת בית הספר – שפועל במסגרת משרד החינוק. בקיצור – בלאגן מנהלי, משפטי, איגודי, וחינוכי. התוצאה – סמטוחה שלמה בה תלמידי בית הספר הפכו לבני ערובה של המאבק. אמצעי לחץ.

לפני כמעט עשרה ימים פרצה לה השביתה שוב. זאת לאחר שנמנעה במאמצים גדולים ממש לפני שבועיים. במשך שבוע שהו בפנימייה התלמידים בלי אוכל. כלומר עם אוכל. צוות הפנימייה המסור דאג לכריכים, חמגשיות, ונסיעות לחדרי אוכל באיזור כדי להשביע גדוד בני תשחורת שצומחים לגובה ואוכלים המון. בין לבין הם היו רעבים וניסו לשמור על שגרת לימודים רעועה.

ביום רביעי הם התייאשו. בפעם השנייה השנה פוזרו התלמידים לבתיהם ויצאו למאבק.

נער הייתי וגם זקנתי (קצת). מערכת החינוך ובית הספר התיכון ייסרו אותי בשוטים, עקרבים, ומסרקות פלדה. מעולם לא חלמתי להאבק כדי לחזור ללימודים. הילדים האלה נאבקים. בכל דרך אפשרית.

הבוקר תלמידים ואנשי צוות הפגינו במשרד החינוך בתל אביב. בצהריים הם כתבו מכתבים אישיים לשי פירון. בערב הם עקבו אחרי השר לאירוע של "יש עתיד", העבירו אליו מכתבים, נפגשו עם מנכלי"ת משרד החינוך, ויצרו קשר עם יושב ראש הסתדרות המורים. מבחינת התקשורת, התלמידים השיגו סיקור באתרי החדשות הגדולים, זאת אחרי שאתמול פורסמה כתבה ב"צבע הכסף" של רשת ב.

ילדים רוצים לחזור לבית ספר… משפשף את העיניים… בית ספר… ילדים… תיכון. משהו שם כנראה עובד.

הערב דיברנו בבית על התאגדות עובדים, החשיבות שלה, סכסוך עבודה, אחריות מיניסטריאלית, התנגדות לא אלימה, כתיבת מכתבים לנציגי ציבור, מאבק אזרחי. אני מלא תודה להנהלת התאגיד ולוועד העובדים על השיעור החשוב באזרחות. אולי די?

הילדים מבקשים מכל חברינו להפיץ את המאבק, להצטרף לדף הפייסבוק של התלמידים, לסייע לנו באמצעות יצירת קשר עם גופי תקשורת, פוליטיקאים, ראשי הסתדרות, ושאר גופים שיכולים לעזור. הילדים שלנו כבר יעשו את העבודה. בכל זאת – הת הספר הוא שלהם, והצלצול הוא בשביל המורה לא?

קליפ שמתאר את ההכנות לעדליאדע המסורתית של בית הספר – כשנותנים לילדים אפשרות ומרחב – התוצאות מדהימות

וקליפ נוסף על העדליאדה של 2006 ממצלמתו של חברי ניתאי פרץ

קטגוריות: ילדים | מאת: assi | פורסם: 18 באוקטובר 2013 1:10 |

ביקורת ספר – חנות הספרים של פנומברה

אז נסענו לחופשה. ממש לפני החופשה הורדתי את הספר חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה בגרסתשמע בלועזית לשמוע בדרך. התחלנו לשמוע. ואז חלתה הילדה. בבית חולים הדסה יש קניון צמוד למיון. וצומת ספרים. ובאג. ושאר מפלצות צרכנות. וארבעים שקלים ליום חניה. ומעלית בלי כפתורים בפנים. עולם רפואי אחר בעיר הקודש.

קנינו את הספר, חיכתה וקראה, קראה והמתינה. עד שסיימה.

אחר כך כתבה ביקורת לספר –

קליי ג'אנון הוא מעצב מובטל. המשבר הכלכלי דוחף אותו למצוא עבודה, כלשהי, כמה שיותר מהר – וכך הוא מוצא את עצמו כאחראי משמרת הלילה בחנות הספרים המוזרה של מר פנומברה – אדם מבוגר ותמהוני במקצת.

תכולת החנות המשונה – חנות צרה וגבוהה, בעלת מספר מצומצם של ספרים שאנשים באמת קונים וספריות שלמות ומשונות שחברי מועדון מוזר משאילים ומחזירים – מטרידה את מוחו של קליי. פתיחת הספרים מובילה אותו לחיפוש אינטנסיבי, שיוביל אותו למקומות שלא ידע שקיימים, לאנשים שלא חשב שאי פעם יפגוש, ולמסקנות ממש קיטשיות בסוף.

[רובין סלואן, מודן, 291 עמודים, תרגום: רוני בק].

לחנות הספרים ללא הפסקה יש שלושה יתרונות מרכזיים:

  1. זה ספר על ספרים. כמה מגניב.
  2. מעורבת בספר המון טכנולוגיה, שכמה שהיא נראית בדיונית, לי זה נראה אמין. הרבה אמרו שזה קורה בעתיד הקרוב. זה לא, זה קורה שנה שעברה.
  3. לסופר יש תיאורים מבריקים מדי פעם, מהסוג שגורם לך לגחך כל עמוד וחצי ואז להצטער שלא חשבת על זה לבד. לספרים בדרך כלל יש שניים. לא ספרתי, אבל לחנות הספרים יש אולי מאה.

עוד דברים טובים:

  • בערך כל מאה העמודים האחרונים הם פאנץ' ליין, שמתגלה כשגוי וממשיך לעוד פאנץ' ליין. בגלל שהפאנץ' ליין הוא החלק הכי כיף בספר מסתורין, זה ממש כיף.
  • התרגום לא נכשל במאמץ ההירואי שלו לתרגם את התיאורים המבריקים שהוזכרו קודם. שמעתי בערך חצי ממנו באנגלית קודם והקריאה הייתה רק כדי לבדוק את התרגום [ושלא פספסתי כלום]. ואז סיימתי אותו בטעות.
  • ההורים שלי נהנו ממנו, אני נהניתי ממנו וגם אחי הקטן [12.5] יהנה ממנו.
  • הוא מאוד, מאוד אמין. אנחנו מתעסקים עם מחשבי על ומסדרים סודיים ובחורה שמתלבשת כמו דמות קומיקס, וזה נראה כמו השתלשלות טבעית של העניינים.
  • יש לו אפילוג שדומה לכתוביות הלבנות בסוף הסרטים – מה קרה עם הדמויות אחר כך באופן תמציתי ובזמן עתיד.
  • זה טיול המוזיאונים היחיד שבאמת נהניתי ממנו. שזה מוזר, כי במהלך הדרך פגשנו מוזיאון לסריגה.
  • הסוף אדיר. קצת מוזר, והרבה אדיר.

 

וכמה דברים לא טובים:

  • אנחנו לא זוכים לשמוע איך חצי מהדמויות נראות, אבל לתאר עיר מיניאטורית מפסטה זה כן חשוב? באמת?
  • היו כמה דברים באפילוג שהוא פשוט שלף כדי לעשות את זה יותר מגניב ושבר את הדמויות קצת.
  • מדברים על האפילוג, יש שם פשוט פסקת קיטש בסוף. "ותלכו עם הלב שלכם! וחברות זה הכי חשוב!" ושטויות. לא מגניב.
  • הוא מתייחס לעברית כג'יבריש, יחד עם סינית וקוריאנית, מספר פעמים לא מבוטל במהלך הספר. מתרגם יקר, הספר כתוב בעברית. הייתי שוקלת להחליף את זה לנורדית או תאילנדית או משהו.

 

"חנות הספרים ללא הפסקה של פנומברה" מתחיל כסיפור ידידותי וחביב, והופך לסיפור רחב על ההיסטוריה של הדפוס – והגסיסה שלו. הוא מרתק, הוא מוזר, הוא חדשני, ויותר מהכל, הוא ממש ממש מגניב.

 

 כשאחד הילדים שלי חולים – הלב שלי נלחץ במלחציים, בתחושה פיזית כזו של אין אונים, ואבדן שליטה. ואז אני מתרגל שחרור שליטה ומקווה לטוב. סומך על יכולת הריפוי הפנימית שלהם. דואג. מחכה. לביקורת שלה על הדסה – מהבית! 
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 20 באוגוסט 2013 23:01 |

חיסון פוליו בזירה, הקולגה, והמיליונר האכזר

אני מוחה!

כתבתי השבוע פוסט אינפורמטיבי על מבצע ההתחסנות כנגד פוליו.

לעומתי, כתבה השבוע ד"ר קרן לנדסמן פוסט מפורט בו היא מתמודדת אחת לאחת עם טענות מתנגדי החיסון.

היא, כך הם טוענים – מקבלת כסף מברוני החיסונים בשביל לשווק חיסונים לילדינו. היא התקווה הגדולה של הממשלות, בעלי הממון והסמכות ונשלחה בשמם לשווק חיסונים ברשתות החברתיות. (צילומסך מחיסונים בע"מ)

האשמות חמורות

אני מסכים איתם לחלוטין. משרד הבריאות, הממסד הרפואי, אנחנו, לא מבינים רשתות חברתיות. אנחנו מגושמים, ארכאיים, ולא מדליקים בכלל.

אני לא מוכן שרק קרן תקבל כסף מברוני החיסונים ואני – אנא אני בא? משווק בחינם? אין מצב.

קרן – זרקי עצם… בבקשה?

הפוסטים שלי על חיסונים מתגלגלים ברשת כמה שנים. גם לי מגיע משהו לא?

 

אני מניח שכולנו הורים טובים. מנסים לעשות טוב לילדינו, ורוצים לעשות טוב לחברה.

כאבא וכרופא אני לא מאמין כמיסיונר בחיסונים אני מעדיף ללמוד על כל חיסון ולקבל החלטה מושכלת.

 

המקרה של חיסון הפוליו הוא מקרה קלאסי של אחריות חברתית, קהילתית מול אדם לאדם זאב.

הילדים שלנו שחוסנו בזריקות בלבד יכולים להידבק בווירוס הפראי ולהפיץ אותו לכל עבר. הם לא יחלו. הם מוגנים.

תינוקות רכים שאינם מחוסנים, אנשים עם כשל חיסוני, הילדים ברצועת עזה המחוברים לרשת הביוב שלנו יכולים לחלות.

הסיכון בחיסון חי מוחלש דרך הפה לילדים שחוסנו בעבר אפסי.

עכשיו הדילמה. הילד שלי בטוח. המון המון ילדים אחרים יכולים להיות נכים מאוד. אני יכול לעשות משהו כדי לעזור.

השבוע ראיתי משל מעניין לנושא. קולגה חכם כתב "זה שיש לי מסכת אב"כ לא אומר שמותר לי להסתובב ולהפיץ גז עצבים ברחובות".

הסיכון במעשה הטוב הזה אפסי. גם אם אני מקבל את הסיכון התיאורטי של שיתוק ילדים שנגרם עקב חיסון מדובר כנראה בסיכון מזערי.

אל מול הזדמנות אדירה לחולל טוב.

הוויכוח על חיסונים מעיד הרבה יותר על מצבנו כחברה, כחברים בקהילה, כשבט, כנחיל.

ברוני הכסף, השררה, הכוח הצליחו. הם הצליחו לפורר את המרקם הבסיסי ביותר של החברה האנושית. דאגה, חמלה והושטת יד של אדם לחברו.

אני יודע שד"ר לנדסמן לא עובדת בשירותם של ברונים. אני תוהה אם מתנגדי החיסון מודעים לכך שהם משרתים שלא ביודעין את אותם הכוחות בדיוק?

הכוחות שמנסים לפרק את המין האנושי למולקולות בודדות בחלל? להפוך אותנו ליחידות צרכניות פסיביות ובודדות?

Multiracial Hands Making a Circle

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 9 באוגוסט 2013 18:38 |

חיסון הפוליו – מכתב למטופלים

למטופלי במרפאותי שלום רב!

  • לאור הימצאות וירוס פוליו בביוב ובבדיקות צואה באזור הדרום מאז חודש פברואר השנה, הוחלט לחסן את הילדים כנגד פוליו בווירוס חי מוחלש שניתן דרך הפה.
  • וירוס הפוליו הוא וירוס מעיים הדומה לווירוסים רבים הגורמים למחלה שלשולית המלווה לעיתים בחום. רוב הנדבקים בווירוס שאינם מחוסנים לא ירגישו את ההדבקות, או יחלו במחלת שלשול קלה. מיעוט מתוך הנדבקים יחלו בשיתוק ילדים שכולל חולשה בעיקר של הגפיים התחתונות שמתחילה בעת הופעת החום ונמשכת גם לאחר החלמה מהמחלה.
  • החיסון כנגד פוליו קיים בשתי צורות –
    • חיסון בזריקה IVP – חיסון שמייצר הגנה מפני המחלה העצבית במחוסן. אין הגנה מלאה מפני הדבקות דרך המעיים ולכן מחוסנים בזריקה בלבד יכולים להידבק בווירוס ולהעביר אותו דרך היציאות למערכת הביוב גם בלי מחלה פעילה.
    • חיסון דרך הפה – OPV – שמכיל ווירוס חי ומוחלש מדמה הידבקות בווירוס עצמו כך שמעבר ליצירת חיסוניות במעיים ובגוף כולו, הווירוס המוחלש יוצא בצואה ומתפזר בצורה דומה לווירוס הרגיל. חיסון זה מספק הגנה אישית והגנה לאנשים נוספים בקהילה.
  • עד שנת 2004 חוסנו כל הילדים בשילוב של חיסון בזריקה ובחיסון חי מוחלש דרך הפה. משנת 2004 ולאור העובדה שלא נמצא וירוס פוליו בניטור הביוב בישראל שנים ארוכות הוחלט להפסיק מתן חיסון דרך הפה ולהמשיך מתן חיסון בזריקה בלבד. כאמור, חיסון זה מגונן מפני המחלה עצמה אבל לא מונע באופן מלא הידבקות דרך המעיים או העברה של הווירוס הפראי לצואה.
  • מבצע החיסונים הנוכחי קורא לכל הילדים שנולדו משנת 2004 ואילך להתחסן בחיסון דרך הפה, כך שבעצם מצבם יהיה דומה לשאר האוכלוסייה בישראל.
  • תופעות הלוואי לחיסון זה נדירות למדי וכוללות שלשול, חום, בדומה לזה שנראה בהדבקות בווירוס בטן קל.
  •  תופעת לוואי נדירה מאוד (אחד למיליון מחוסנים) שמתרחשת בקרב אנשים שמקבלים חיסון בווירוס מוחלש בלי חיסון קודם בזריקה – שיתוק עצבי הדומה למחלה המקורית. כאשר החיסון דרך הפה ניתן לאחר מנה אחת לפחות של חיסון בזריקה – תופעת לוואי זו כמעט ולא קיימת. בישראל בכל השנים בהן ניתנו שני החיסונים במשולב (1990-2004) לא היו כל אירועים של תופעת לוואי זו.
  • החיסון דרך הפה ניתן רק לילדים שחוסנו בעבר כנגד פוליו בזריקה. ילדים שלא חוסנו צריכים להשלים חיסון בזריקה לפני קבלת החיסון דרך הפה.
  • מי לא יכול לקבל את החיסון?
    • ילדים שסובלים בהפרעה משמעותית במערכת החיסון.
    • ילדים שמקבלים טיפול הפוגע בתפקוד מערכת החיסון כמו סטרואידים במינון גבוה לזמן ממושך, או, כימוטרפיה.
    • ילדים שבני ביתם סובלים מהפרעה חיסונית משמעותית או מקבלים טיפול הפוגע בתפקוד מערכת החיסון.
    • ילדים עם רגישות קשה לחומרים שנמצאים בחיסון (האנטיביוטיות נאומיצין או פולימיקסין שמונעות זיהום חיידקי של החיסון עצמו).
    • ילדים הסובלים ממחלת חום משמעותית ביום החיסון במיוחד אם יש שלשול או הקאות במקביל.
  • לאחר החיסון – הווירוס מופרש במשך שלושה שבועות בצואה של הילדים שחוסנו. יש להקפיד הקפדה יתרה על שטיפת ידיים לאחר החלפת חיתול לילדים שאינם גמולים, ולהקפיד לשים את החיתולים בשקית כפולה אטומה לאחר החלפה.
  • לאחר החיסון – יש להימנע ממגע עם אנשים הסובלים מדיכוי משמעותי של מערכת החיסון, (כדוגמת קרובי משפחה שמטופלים בכימוטרפיה או הקרנות), עם דגש על מניעת מגע עם הפרשות צואה.
  • שטיפת ידיים יסודית עם סבון במשך עשרים שניות לפחות מגינה מפני העברת הווירוס ולכן יש להקפיד עליה לפני מגע עם מזון, לאחר שימוש בשירותים ובמיוחד לאחר החלפת חיתולים אצל ילדים.

את החיסון – ניתן לקבל בשעות הפתיחה של מרפאת רביבים, ובשעות נוספות בהן נוכחת אחות במרפאה. ניתן לבוא בשעות הקבלה הרגילות (שעות הקבלה השבוע פורסמו, שעות הקבלה בשבוע הבא יפורסמו בהקדם). במידה ואתם מתכננים להגיע בשעות שאינן שעות הקבלה כדאי לתאם מראש נוכחות אחות.

אנו מנסים לארגן שעות מרוכזות במרפאת רמת הנגב – בינתיים ניתן להגיע למרפאת רביבים לביצוע החיסון.

חשוב מאוד להגיע לחיסון עם כרטיס קופת חולים ופנקס חיסונים מעודכן – לא ניתן יהיה לחסן ללא פנקס חיסונים וכרטיס קופת חולים.

מידע נוסף ממשרד הבריאות ומענה על שאלות נוספות בקישור הבא

http://www.health.gov.il/Subjects/vaccines/two_drops/Pages/default.aspx

מענה לשאלות כלליות במוקד משרד הבריאות *5400

קריאה נוספת –

פוליו – הסבר על המחלה מתוך אתר מכבי שירותי בריאות.

על חיסונים – פוסטים ישנים שכתבתי על חיסונים ואחריות חברתית –

פוסט ראשון 

פוסט שני

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 5 באוגוסט 2013 10:47 |

מה למדת היום בעבודה?

העבודה מזמנת לימוד מתמיד. לעיתים מהמטופלים, מהאחיות, או, מהתלמידים. היום ניסחתי בפעם הראשונה באוזני תלמידה את המחשבה שלי. הגדולה עומדת לעזוב לפנימייה. אמרתי שאם יש משהו אחד שאני מתחרט עליו זה שלא הייתי מספיק זמן איתה. הזמן כל כך קצר. האהבה כל כך גדולה. חבל לבלות אותה בלילות אפלים של תורנויות. עדיף בחיבוק. מעניין, זו מחשבה שלא ידעתי לנסח עד הבוקר. לילה. עצוב קצת.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 22 ביולי 2013 0:30 |

פרזיט פרטי וקטלני – מערכת הבריאות הישראלית והרפואה הפרטית

לפני שנים ארוכות סבלה מטופלת אהובה שלי מכאבים בחזה בעת שהותה בירושלים ראש שמחתנו. אמבולנס הוזמן, המיון בבית החולים הירושלמי מיין, והיא הופנתה במהירות באבחנה של התקף לב לצנתור. עם צאתה מחדר הצינתורים פנה אליה פרופסור מכובד. שלום הוא אמר, אני פרופסור מכובד. מנתח לב. אשמח מאוד לנתח אותך במידה ותבחרי בי דרך השר"פ. מספר דקות מאוחר יותר פנה אליה פרופסור נכבד. שלום הוא אמר, אני פרופסור נכבד. אנתח אותך בשמחה במידה ותבחרי דווקא בי באמצעות השר"פ. ומה יקרה אם לא אבחר בך שאלה המטופלת? אינני יודע מי ינתח אותך ענה הנכבד. ייתכן שיהיה זה המתמחה בשנתו הראשונה, מי יודע? שני המפגשים האלו הגיעו לפני שהקרדיולוגים הספיקו בכלל לבשר למטופלת שמצאו מחלה בשלושת כלי הדם המובילים חמצן אל הלב, ושניתוח זו ההמלצה. המטופלת, סוציאליסטית, ללא ביטוח פרטי הלכה לניתוח "עממי". רגיל. במהלך האשפוז ולאחר הניתוח המוצלח היא חזרה זועמת. האחיות סיפרו לה שפרופסור נכבד ופרופסור מכובד מנתחים מעט מאוד מטופלים רגילים. האפשרות להגיע לתור אצלם במערכת הציבורית לא קיימת כמעט. פרטי בציבורי. ציבורי בפרטי.

הרפואה הפרטית בישראל היא פרזיט. פרזיט מסוכן למאכסן שלה – מערכת הבריאות הציבורית והחברה הישראלית.

פרזיטים – ברפואית מדוברת הם טפילים שחיים על מאכסן. אין להם קיום עצמאי מלא ללא מאכסן, והם ניזונים על המאכסן ומשאביו. עוד מאפיין חשוב של טפילים – הם גורמים לנזק למאכסן. ברוב המקרים הביולוגיה יוצרת איזון עדין בין הנזק שגורם הפרזיט לבין המאכסן כך שהמאכסן לא מתכלה לחלוטין, והפרזיט ממשיך לחגוג ולהתרבות על חשבונו לאורך זמן. דוגמאות מעולם הרפואה של טפילים -כינים, תולעי מעי, אמבה, טפיל המלריה ועוד.

מערכת הבריאות הציבורית והחברה הישראלית מאכסנים טפיל שכזה. בניגוד לאיזון העדין שנשמר כשהפרזיט מתפתח ביולוגית עם המאכסן לאורך דורות רבים, מערכת הבריאות הפרטית מחסלת לאט לאט וביסודיות את מערכת הבריאות הציבורית, ובו בזמן מוצצת את לשדה של המערכת עד כלות.

מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא מערכת מצויינת. מקורה בהסכמה חברתית רחבה לדאגה לחלש ולחולה, בחמלה וחסד יהודי של ביקור חולים, וגמילות חסדים, יחד עם עקרונות סוציאליסטיים שעמדו בבסיס הקמת שירותי הבריאות בישראל במאה האחרונה. בשנים האחרונות היא מפורקת מנכסיה, מופרטת לעייפה, ומורעבת תקציבית במה שנראה כמו כוונת מכוון. כולם מרוויחים מההפרטה הזוחלת. מהפרזיט הגדל. הממשלה משלמת פחות מהעלות הכוללת של שירותי הבריאות, הרופאים מרוויחים יפה, תאגידים עסקיים מצאו מכרה זהב שגדל כל הזמן. והחולים? הם כבר ישלמו. כמה שצריך. תמיד.

כמעט חצי מעלות שירותי הבריאות יוצאים ישירות מכיסם של החולים. שיעור זה חסר תקדים בעולם המפותח. צריך לזכור. החולים מתקשים לרוב לעבוד, הם עניים, הם חולים. אין מס נורא יותר מעושק של החולים, אלה שאין להם ברירה.

הוועדה לבחינת הרפואה הציבורית בראש שרת הבריאות יעל גרמן תדון שוב בהכנסת שר"פ לכל בתי החולים הציבוריים. ההסתדרות הרפואית כנראה תומכת. בוועידת ההסתדרות הרפואית לפני מספר שנים ניסינו בכוחות דלים להביא הצעה לדיון לסדר היום. לפני שנתמוך בהחלת שר"פ על ישראל כולה בואו נבצע בדיקה. הוגנת. על השפעות השר"פ שמותר בירושלים על שירותי הבריאות בירושלים. לפני שמכשירים את השר"פ ראוי לבצע בדיקה מעמיקה של ערבוב הפרטי והציבורי.
וועדת מומחי הבריאות שלצד המחאה החברתית דנה במסמך מפורט על הערבוב המסוכן בין פרטי לציבורי. כדאי לקרוא את מה שהם כותבים.

בכדי להימנע מלשון הרע ופגיעה בסודיות רפואית – המקרים שאני מתאר הם גרסאות מעוותות ודמיוניות לחלוטין המבוססים באופן רופף על המציאות. הרופאים שאני מתאר והתאגידים – גם הם ספקולטיביים. מדע בדיוני כואב ומדמם שכזה.

 

 

 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 27 ביוני 2013 16:57 |

מישהו הפסיק את הזרם – חברת החשמל משאירה את הנגב חשוך

עדכון 08/06/2013 בתחתית הפוסט מתחת לוידאו.

היום התפוצצתי.

אחרי שבועיים מטורפים בעבודה, שכללו תוספת של שתי מרפאות על אלה שלי כי בנגב אין מחליפים פיניתי שעתיים למעבר על ניירת. שעתיים שקטות, רק הניירת, המזגן, והדלת הסגורה. ארבעים חום בחוץ, ואני עובר על הקלסר של הניירת. מעלה מינון תרופה, כותב מכתבים, אישורים, משמן את המערכת לקידום התורים, בום. נפילת מתח. המחשב כבה, המזגן כבה. גנרטור הגיבוי נכנס לפעולה, נכבה מיד, החשמל חוזר. הרשימה שכתבתי במסמך נמחקה. חוזר שוב על הניירת. שוב נפילת מתח. שוב חוזר החשמל. בנפילה הרביעית המזגן שבק. התחיל להפריש אוויר חם, צמיגי, נוזלי כזה. בטעם נפט.

חם בחדר.

ביום חמישי הקודם עם המטופלת הראשונה נפל החשמל. דקות ארוכות, רשמתי את הביקור על נייר, הבטחתי למטופלת להוציא את ההפניות והמכתבים והזמנתי את המטופל השני. החשמל חזר באמצע התור. בינתיים נפל גם השרת כי האלפסק שלו לא עמד בהפסקה הארוכה. הצלחתי לפתוח את עמדת העבודה אבל לא להיכנס למערכת, כי השרת נפל. עוד נפילת מתח. לפני שבועיים הפסקה ארוכה ארוכה גרמה להתחממות במקרר ולהשמדת מלאי החיסונים שלנו.

חזרתי הביתה. פתחתי את המחשב. אחרי הפסקות חשמל חוזרות ונשנות קנינו שלושה מכשירי אל פסק למחשבים. הם מצפצפים עכשיו בכל פעם שאין חשמל ומודיעים בקול רם עם מבטא קוראני חזק – power off. באמצע היום, באמצע הלילה. מאז רכישת המכשירים גיליתי שלילות רבים מתאפיינים בנפילות מתח קצרות, אז לא צריך לקום מהמיטה כי הצפצוף נפסק, נפילות מתח ארוכות אז צריך לקום ולסגור את המכשירים. את האל פסק קנינו אחרי שמחשב אחרי מחשב, ספק, כונן קשיח ולוחות אם הלכו בדרך כל חשמל.

שנתיים בערך. הפסקות חשמל. בלילה, ביום, הקור הגדול, בחשכה, באמצע הקיץ. בקיץ שעבר, בשבת נפל החשמל בקהילה שומרת מסורת בה אני מטפל. באמצע התפרצות דיזינטריה. בקיץ. ילדים והורים שלשלו והקיאו, כמה התייבשו, החום עלה, תינוקת פרכסה. הנזק הכלכלי עצום, במפעלים, בחקלאות (חשבתם פעם מה ההשפעה של חצי יום בלי חשמל על טון עגבניות במחסן קירור?), ובשביזות הכללית.

התארגנו על גנרטורים. כמעט בכל מקום יש. הבעיה שהחשמל נופל ולוקחות כמה שניות עד שהגנרטור עולה. למחשבים, שרתים, מכונות במפעל, השניות האלה קריטיות. המחשב נכבה, המכונה מפסיקה פעולתה, הגנרטור נכנס לפעולה. אחר כך חוזר החשמל ושוב הגנרטור מפסיק פעולתו, נפילת מתח וחוזר חלילה.

שמענו המון תירוצים. קו מתח נפל, שנאים נגנבו, נוצר בוץ על הכבלים, עמוד נפל על עמוד. נזכרתי שבמשלחות הסיוע, בטיול להודו, במסעותי במדינות מתפתחות ראיתי גנרטור קטן ליד כל עסק ובניין, חשמל הפסיק יותר מהתחיל, והאמונה בשירותים הבסיסיים לאזרח כמו מים נקיים, חשמל זורם בסדירות ובריאות נעלמה. אנחנו בדרך. אנחנו כבר שם.

מהמועצה שלחו מכתב, ומתארגנים למאבק. היום, החום, שעות העבודה שהושחתו, והפגיעה בבריאות המטופלים שלי נמאסו. בדרך הביתה גם עף עלי ארבה מגעיל ונכנס לי לחולצה.

העלתי פוסט עצוב בדף הפייסבוק של חברת החשמל. ענו די מהר. –

אסי שלום, בעקבות פניות של לקוחות ביצעה חברת החשמל בדיקה מקצועית ומקיפה באזור. מהבדיקה עולה כי כמות ההפרעות בקווי החשמל באזור רמת-הנגב, ביחס לאורכם הכולל של הקווים – תואמת לממוצע ההפרעות בקווים במחוז הדרום ולקווי מתח בעלי מאפיינים דומים בכלל.
עם זאת, מנהלי מחוז הדרום בחברת החשמל נמצאים בקשר עם נציגי הישובים, תעשיינים ובעלי העסקים באזור וקשובים לפניות ומקדמים פתרונות לשיפור הנושא.
כמו כן, חברת החשמל מבצעת באופן שוטף עבודות לתחזוקה ופיתוח בקווי החשמל באזור זה – במטרה לשפרם ולשדרגם.

 

אני שמח על התגובה. היא היתה מהירה, רצינית, ולא מתחמקת. זה ראוי להערכה.

ייתכן שזה הממוצע בדרום – אם זה הממוצע בדרום כולו המשמעות היא שמצב שכולל נפילות מתח והפסקות חשמל ממושכות מספר פעמים בשבוע מקובל שם על מישהו בחברה הממשלתית. המונופול. אם זה הממוצע – משהו רע מאוד קורה שם. בלתי מתקבל על הדעת. אם זה הממוצע אני מבקש שיאשרו לנו להתנתק מהרשת ולהתחבר לחשמל סולארי עצמאי. זה אסור בחוק. אם זה הממוצע חברת החשמל מועלת בתפקידה.

חשמל זה משהו כמעט מובן מאליו במדינה מתקדמת. קשה להבין כמה הוא חיוני עד שהוא לא נעלם. בשנייה. יש לנו פנסי ראש בכל חדר, תאורת חירום בסלון, נרות וגפרורים זמינים כל הזמן. אנחנו שומרים כל הזמן את הקבצים כי מי יודע מה יהיה עוד שניה. התרגלנו לנגב. החצר האחורית. לא ממש נורא. עד שזה נוגע לבריאות של המטופלים שלי.

אני מציע שכל מי שחושב שהממוצע הזה סביר – ינותק אחת ליום יומיים מהזרם. שיקבל נפילות והתרוממות מתח ורוח עשרים פעם בשעתיים, ומכשירי חשמל תקולים. ויעבירו לכאן את הזרם שלהם.

נ.ב. חלקתי כאן כמה פעמים דברים בנוגע למצבו הרפואי של בני הצעיר. מצבו הרפואי מזכה אותנו בהנחה בתשלום החשמל. האחראי על החשמל בקיבוץ ניסה לבקש את ההנחה הזו עבור בני ועבור ילדים נכים נוספים בישוב. מחברת החשמל ענו שלא קיבלו את הרשימה מהביטוח הלאומי, ואז הפסיקו לענות בכלל. אני ניסיתי לפנות באופן אישי לאחראי על התחום בחברת החשמל במייל ובטלפון – ללא הועל. לא עונים שם. אני מוכן לוותר על ההנחה – רק שיהיה חשמל. רציף.

עשינו עסק?

עדכון 08/06/2013

בעקבות נהי הרשת שלי והפוסט הזה שפוזרו לכל עבר, עליתי לשידור בתכניתו של רינו צרור בכדי לדבר על מצב החשמל. קישור לתכנית – הראיון מתחיל בדקה 38 ומשהו. מולי דיבר מנהל מחוז דרום של חברת החמל – אלו אמרו שמספר הפסקות החשמל אצלנו תואם לממוצע בדרום. בהתחלה הוא אמר שמדובר בבעיה של הקיבוץ הרי הקיבוץ משתמ ברשת חשמל עצמאי. החשמל מגיע בסדר עד לקיבוץ ופתאום נעלם. חברת החשמל מוכנה גם לעזור לנו עם הבעיה. אחר כך כשהוספתי ואמרתי שהבעיה כוללת איזור שלם בנגב ולא רק את קיבוץ רביבים והמקרה שתארתי עם זריקת החיסונים והתרופות קרה במרפאה אחרת, הוא שלף את הארבה. השנה היתה מכת ארבה, הארבה הביא ציפורים, הציפורים מפריעות לחשמל. בשנה שעברה דיברו על אבק, ובוץ על החוטים ומה לא.

אמרתי כבר שהתכנית של רינו מעולה? מיד אחרינו עלה לשידור שר האנרגיה, שאחראי גם על פיתוח הנגב והגליל מר סילבן שלום לדבר על הגז, ודיבר גם על הפסקות החשמל של הלקוחות הזנוחים בנגב. הוא גיבה את החברה.

ראש המועצה האזורית שלנו נפגש עם מנכ"ל חברת החשמל וסיכמו שהחברה תיקח על עצמה לטפל הפעם ברצינות בבעיות שלנו. נראה.

נפלא האינטרנטים הזה לא?

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 2 ביוני 2013 22:06 |

יש אחות בקהל?

בקיבוץ רביבים בנגב בו אני משמש כרופא מתפנה בקרוב משרת אח / אחות.
מדובר במרפאה נעימה ואינטימית עם צוות דינאמי במרחק 30 דקות מבאר שבע..
אנו מחפשים אחות שתצטרף אל המשפוחה.
קיימת אפשרות (ואפילו רצוי) למגורים בקיבוץ.
המרפאה נעימה, יפהיפיה, מאורגנת ומסודרת, ותפקיד האחות במרפאה זו הוא תפקיד אחות ספר. מעבר לעבודה הרגילה של אחות מבוצעת גם עבודה רפואית עצמאית – בדיקת חולים, קביעת אבחנה וטיפול – תחת הדרכה וליווי צמודים שלי. בנוסף, עוסקות האחיות במתן שירות טיפת חלב ומעקב אחר נשים הרות וילדים, רפואה מונעת, הזמנת וחלוקת תרופות, טיפול פליאטיבי ועוד המון המון.
העבודה אינה כוללת תורנויות לילה ושבת – אלא עבודה בשעות היום בלבד ואחת לשבוע אחר הצהריים.

המרפאה מתמקדת ברפואה מניעתית, באווירה אישית ואינטימית והטיפול הוא באוכלוסייה מגוונת של אנשי קיבוץ ותושבי ישוב קהילתי צעיר מהסביבה.
אנו מעודדים לימודים והכשרה מתמידים, ומאפשרים יציאה לקורסים קצרים ולימודים ארוכים. אני מחוייב להתקדמות והשכלה מתמשכת של האחיות השותפות שלי, אנו בעצם זקוקים לאחות בגלל יציאה של שתי אחיות מהצוות שלי לקורס על בסיסי במיילדות.

שעות העבודה גמישות.

באיזור הטבת מס משמעותית.

בנוסף לעבודה הרגילה מתבצעת במרפאה הוראה פעילה של סטודנטים לרפואה, (כן – גם האחיות מלמדות את הסטודנטים שלי), ישיבות אקדמיות, לימודים משותפים, ופעילות מחקרית ענפה.

אני מנצל את הבמה הזו מאחר ואנו מחפשים את השותף או השותפה המושלמים למשפחה. אחות עמה נוכל ללמוד ולצמוח, לטפל במטופלים ולהבריא בעצמנו.

nurse spyglass

אם אתם מכירים מועמדים – אנא העבירו אליהם את נוסח ההודעה, או, קישור אל הבלוג, ניתן ואפילו רצוי ליצור איתי קשר בעניין ב docurel בג'ימייל.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 6 בפברואר 2013 9:36 |

מכשירים את השרץ

משרד התמ"ת בעווית אחרונה של ממשלת מעבר מנסה להכשיר שרץ.

לפני כחמש שנים בפעם האחרונה התעוררתי בבוקר, נסעתי לעבודה, התחלתי יום בשש בבוקר, דמים התחלתי לקחת בשבע וחצי. בארבע או חמש אחר הצהריים הלכו כל הרופאים מהמחלקה האחיות התחלפו כבר בשלוש. נשארתי לבד, עבדתי ללא הפסקה. מתישהוא בסביבות עשר בלילה אחרי עשר קבלות עשרות בדיקות דם ומלא עירויים שהחדרתי התיישבתי לכוס קפה ראשונה ביום. כשסיימתי להכין אותה – נסקפה אבקה שאספתי באמצעות מקל של בדיקת גרון אל תוך כוסית שתן סטרילית, קראו לי להחייאה. עוד שעה חלפה, שתי קבלות חיכו לי בסוף ההחייאה שכללה החדרת קוצב חיצוני, ייעוץ טיפול נמרץ, קרדיולוג, המון תרופות ועיסויים מתישים. משפחת המטופל אליה יצאתי לבשר את הבשורה המרה החלה בזעקות ובהשלכת עציצים, עמודי עירויים, וכל דבר הבא ליד, לא כי הם כעסו. זו היתה הבעת אבל שנחשבת לגיטימית בישראל. זחלתי לביצוע אחת הקבלות שחיכו, אך באמצע ביקשו לדבר איתי שני בני משפחה. המשכתי. המשכתי. המשכתי. אחר כך היה עוד התקף לב במחלקה, ועוד המון פרטים קטנים. האחיות התחלפו כבר באחת עשרה וסביב השעה ארבע לפנות בוקר זחלתי לדרגש שעטפתי בסדין של בית חולים עם ניחוח מוכר, ונפלתי לתנומה. תוך עשרים דקות העירו אותי להרכיב עירוי דם, חזרתי לישון, העירו אותי למטופל עם בצקת ריאות. כך הגיעה השעה שש, והתחלתי לפתוח את היום לקראת הגעת שאר הצוות. בעשר וחצי יצאתי לחניה, ונהגתי הביתה. בדרך נרדמתי. למזלי זה היה ברמזור, בעמידה. הצפצופים של המכוניות מאחורי לא העירו אותי. עד שהגיע נהג, פתח את הדלת, וניער אותי.
נעצרתי בצד ונרדמתי ברכב, לא זוכר איך הגעתי הביתה.

קבוצה קטנה של מתמחים אמיצים הגישה תביעה שמאתגרת את חוקיות תורנויות המתמחים.
אם כולנו אמורים לעבוד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, איך ניתן לראות תורנות של 26 שעות ברציפות כחוקית?

המדינה מגיבה בהכשרה של השרץ.

בלי להתייעץ עם מבצעי העבודה המתמחים, בלי דיון ציבורי מסודר, בלי החלטה של נבחרי ציבור, באמצעות הוראת שעה שואפת המדינה להפקיע זכות בסיסית של עבודה ומנוחה מרופאים צעירים.

הם טוענים שמדובר בקיבוע של הסכמים קיבוציים של הרופאים. מה ששוכחים לאמר הוא שרוב המתמחים עמדו על הרגליים האחוריות באמירה ברורה שההסתדרות הרפואית לא מייצגת באופן נאות את האינטרסים שלהם רק לפני שנה. מה שהמדינה שוכחת וההסתדרות הרפואית נמנעת מלהזכיר הוא שאותה המדינה מנעה מהמתמחים את זכותם להתפטרות. מה שעוד לא מזכירים שם במסמך הוא ששני ההסכמים הקיבוציים האחרונים מזכירים שש תורנויות כמספר מקסימאלי של תורנויות בחודש. הוראת השעה הופכת שמונה תורנויות לדבר שבשגרה – כלומר למינימום, כתלות בהחלטתו של מנהל מחלקה. לא רק שהתקנות מפרות זכויות בסיס של קבוצה חלשה ולא מיוצגת, הן מפרות את ההסכמים הקיבוציים עליהן הן מתבססות.

המדינה, ההסתדרות הרפואית וכן – גם אנחנו האזרחים לא יודעים – אבל יש אפשרויות אחרות. חלקן עולות כסף וחלקן דורש התארגנות. זה הכל. אבל למה להתאמץ לחפש פתרונות יצירתיים לניצול אם אפשר באיבחה קלה להכשיר את השרץ?

הבנתי כבר שכרופא אני צריך לעשות מילואים כלוחם עד גיל 45 או חמישים, הבנתי כבר שכרופא אני מחוייב לעצור ליד כל תאונת דרכים, שגיל הפרישה שלי נדחה לגיל שבעים. אני אוהב את המקצוע. הוא שווה את זה. אני לא מבין מדוע אתם מוכנים לקבל טיפול על ידי רופאים כועסים, מותשים ומרוטים. איך אתם נותנים לרופאים להפוך להיות צללי אדם. איך זכויות נמחצות בכזו קלות.

אני מבקש, לא, אני מתחנן, למען כולנו – שלחו התנגדות לתקנה, דרשו שיתקיים דיון ציבורי על כך, דרשו שלא תעשה בזמן ממשלת מעבר, דעו שהיום מדובר ברופאים הצעירים. מחר ירמסו את הזכויות שלכם.

ביאוש. עבדכם הנאמן.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 28 באוקטובר 2012 20:50 |

Twitter Weekly Updates for 2012-10-13

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 13 באוקטובר 2012 18:00 |

Twitter Weekly Updates for 2012-10-06

  • בירה ביר עסלוג מעשה ידינו להתפאר מחזור שני בוקבקה והונחה לתסיסה שנייה. כהה ומרירה. עוד שבועיים סבלנות. http://t.co/3N7xkE22 #
  • עפיפונים בשמי נגב מעוננים http://t.co/FYNSmkZ8 #
  • אני בזירה באייקון. טוויטאפ במאורע הסיום #ICON2012 #
  • הגדולה זכתה בפרס עינת לנוער. דר קרן לנדסמן זכתה בפרס למבוגרים. כבוד ויקר ב #icon2012 #
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 6 באוקטובר 2012 18:00 |

Twitter Weekly Updates for 2012-09-29

  • You must be The Doctor http://t.co/ayCckK3E #
  • מאז שחזרתי לעבוד והנגישות לטוויטר פייס ושאר רשתות ירדה אני הרבה פחות עצבני על העולם. די. הולך שונץ. תודיעו לי אם יגיע הקו האדום. #
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 29 בספטמבר 2012 18:00 |

Twitter Weekly Updates for 2012-09-22

  • הפסקות החשמל רודפות אחרינו מהנגב למרכז. #קריסה #
  • RT @ChiTribHealth: Health benefits of gastric bypass persist for years http://t.co/ILPfVUkR #
קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 22 בספטמבר 2012 18:00 |