היום ביקרנו בנווה מדבר. באוטופיה.
מצאתי עוד נקודה קטנה של אור ששומרת על גחלת של אנושות, של חמלה ושירות לחלש, לאחר, בעידן הקשה והאנוכי הזה שלנו.
הגענו למפגש רופאים שמתנדבים במקום אחר בים החול הזנוח – הנגב. בפאתי באר שבע, אחרי מדבר של חול ובתים עצובים ממש ליד אתר דודאים פונים שמאלה ומיד ימינה.
באתר של הכפר כתוב שהאוכלוסייה מונה 110 נפשות, 50 חברים – חוסים, הסובלים ממגבלות פיזיות ונפשיות, שבע משפחות אומנות , וקבוצה של מתנדבים.
מדובר קודם כל בקהילה. שיתופית. כל משפחה – לרוב זוגות נשואים עם ילדים מתגוררת בבית וחולקת אותו עם חלק מהחוסים. עבודתם של ההורים בטיפול בבית, בסיוע לחוסים בכל. בנוסף, מחזיק כל זוג בית מלאכה בו עובדים חלק מן החברים לפי יכולתם. אנשי הצוות עובדים במקום וחברים בקהילה. אין משכורת אלא תקציב לאנשי הצוות – בדומה לקיבוץ שיתופי. הכפר משמש מרכז החיים של אנשי הצוות ולא רק מקום עבודה או מגורים. הם מגדלים בו את ילדיהם, חוגגים חגים ואירועי קהילה ומשמשים מעין משפחה מורחבת. החברים חיים לאורך זמן במקום בשיגרה הרמונית ויצרנית.
הקהילה טובלת בגן מטופח, שמשתתף בתחושה הכללית של ריפוי, בריאות ואהבה.
החוסים עובדים בבתי המלאכה השונים של הכפר ובשטחים החקלאיים.
שטח אדמה קטן מספק תנובה חקלאית מרשימה שמגודלת באופן אורגני. ליד הכרם שטח גדול בו מקמפסטים קומפוסט, מגדלים תירס, דלעת, מטע אבוקדו קטן, זיתים ועוד המון.
מעבר למזון על הצלחת משמשת חלק מהתנובה בבית המלאכה לעיבוד המזון. שם מייצרים ריבות, פירות יבשים, זיתים מוחמצים, שמן זית, תה ועוד.
במכבסה מכבסים את הבגדים, במאפייה מיצרים לחם מחיטה אורגאנית, במפעל הנרות ממיסים שעוות דבורים ליצירות אומנות, כאשר אפילו החברים המוגבלים ביותר משתתפים בטבילת הפתיל וביצירה.
כמעט בכל יום יש פעילות ערב – חוגים, לימוד, ומפגש בבוקר וחיי המקום מכוונים לקצב הרמוני, שמסייע לחברים באיתור השלווה והבריאות שחסרים לחריגים בקהילה הכללית. שלווה והרמוניה שבעצם חסרה גם לרבים שאינם חריגים.
האנשים הללו מראים שאפשר אחרת. אפשר לחיות ביחד בקהילה תומכת שגורמת לפרטים שבה לגדול יותר מאשר יכלו לבדם. אני מרגיש שכולם גדלים. החברים ואנשי הצוות. הילדים של אנשי הצוות. אנחנו – מבקרים לרגע של השראה.
אוטופיה = שום מקום. מדינה, חברה, משטר אידאליים כל כך שלא יכולים להתקיים.
מקומות כמו כפר רפאל משרים סביבם שדה (חשמלי? מגנטי? רעיוני?) של השפעה על העולם מסביב. ביקור קצרצר מספק השראה למאות ואלפי אנשים שאולי יצרו שינוי קטן בחייהם. אי אפשר להגיע לאוטופיה. הדרך ארוכה ומשובשת, והכיוון תמיד נגד הזרם. בכלל, אם נגיע לאוטופיה כבר לא יהיה לאן ללכת, או שהיא כבר לא תהיה אוטופיה.
אי אפשר להגיע לאוטופיה, אבל קהילות כמו כפר רפאל יכולות לשמש מגדלורים בים האפלה מסביב. מגדלורים שיכולים להשפיע. אם לא להגיע לאוטופיה, לפחות להתרחק מההופכית שלה – הדיסטופיה בה כולנו חיים.
נ.ב. למרות שניסיתי לא הצלחתי לשרבב ציניות, ביקורתיות, או ארס. קצת מוזר להוציא רשימה מלאה סופרלטיבים. זה מה יש.
