והארץ מלאה פליטים ותשקוט?
כבר שבוע בתוך הדבר הזה.
כבר מזמן לא ראיתי תנועה כזו בכבישי הנגב. הכיוון כמעט תמיד דרומה. כל פציינט מארח עוד פציינטים בפוטנציה מהצפון. בימים הראשונים מיד לאחר החטיפה היה מין שקט מוזר במרפאה. כולם כנראה נצמדו למסכים המומים מהתגלגלות גלגל המלחמה וההרס.
בתחילת השבוע יצאו כולם מהבתים והגיעו לחפש נחמה. כאבי ראש, כאב בטן, חוסר שינה, סחרחורות. עם בחרדה.
מוזר ומנחם בעת ובעונה אחת לטפל בבעיות הקטנות של החיים כשמסביב ובעיקר בתוך המוח אזעקה יורדת ועולה. מלחמה. לחימה. מבצע בלי אחוזי הנחה.
יש שמקדימים את תלונתם בחדר במשפטים כמו "אני מצטער לבוא עם בעיה כזו במצב כזה". המצב. אם חשבתי שזמן מתיחות מביא לפרופורציות, לביקורים פחותים על בעיות קטנות, טעיתי. כל הקטנות נשארו, והן מתעצמות. המצב מוסיף לתלונות הישנות והטובות עוד ביקורים שונים ומשונים שמעידים על חרדה קבוצתית גבוהה. רוב המטופלים מארחים משפחה. גם זה כבד.
היום אני משתמש בליצנות רפואית יותר מאי פעם. צחוק שמרפא את המרפא. למען השפיות שלי. למען השפיות שלהם. קל להשתמש בצחוק עם ילדים. עם המבוגרים זה קצת אחרת – אבל הם זקוקים לזה הרבה יותר. לקסם. אם כל מי שקורא את השורות האלה יקנה בועות סבון ויפריח אותן ברחוב האם זה יעזור קצת? יעלה חיוך? אצלי זה עוזר מאוד. גם חותמת על היד ומדבקות ופרצופים. גם מרשם לבת או בן הזוג שמצווה על עיסוי וחיבוק פעמיים ביום בוקר וערב אחרי האוכל. תופעות הלוואי מעטות.
אני מחבק את הילדים חזק בימים האחרונים. מנסה לנשום קצת מהשקט שלהם, לשמוח שהם נמצאים לידי, תחת העיניים, גם הילדים הם אי של שפיות בלתי מתפשרת.
העולים החדשים בבלבול. המידע שמקבלים מקוטע ומבולבל. הם שומעים מהמשפחה בצפון, המטוסים שחגים כל הלילה והיום ממעל. הדי התפוצצויות בשטחי האימונים. אצלם לא מדברים על חרדה, אבל יש מצוקה.
העם זקוק להרפייה קבוצתית. עממית.
בערב כולם נצמדים למקלט. חמש או שש שעות של חדשות רצופות עם פרסומות בשלושה ערוצים. מזפזפים. כמו הרפייה קבוצתית -אבל להפך. הלחצה קבוצתית. עממית, ויש מי שגוזר את הקופון בפרסומות. אפילו אצלנו הטלוויזיה יצאה מן הארון והועמדה אחר כבוד במרכז הסלון עבור הפליטים האישיים שלנו.
בבית המולה, בלאגן. קשה למצוא פינה שקטה. לארגן מחשבות.
אני מקווה שהעומס הגדול כאן מקל במשהו על העומס של הקולגים בצפון. כבר שנים שמפתחים כאן תיירות, שמנסים להביא תושבים לנגב. עכשיו מלא כאן. והשקט המדברי מתחלף לאיטו בהמולה.
עדיין בעיקר מבולבל.
תמיד אני חושבת שאתה כנראה איש טוב ואדם מצבע אנושי שהולך ופוחת בעולמנו – ואני שמחה – אבל מה שאני שוכחת להגיד לפעמים זה שאתה גם כותב כיאות. בכשרון, ברגישות ועם חן רב.
אז תמשיך לשמוא על הנגב, על החולים שלך, על משפחתך ועל עצמך כמובן. 🙂
.
תגובה מאת: גימל | פורסם ביום: 20 ביולי 2006 | בשעה: 9:07
🙂
תגובה מאת: השכין שלא ישין | פורסם ביום: 20 ביולי 2006 | בשעה: 9:35