מפריטים את הדואר. מפריטים אותו ודי.

מספיק, הרי לא ייתכן שיש שירות ממשלתי בו לא יגעו. בלתי אפשרי.

פותחים את השוק לתחרות. חברות מסחריות מתחרות בשירותי הדואר בערים הגדולות.

אמנם תחרות, אבל המדינה לא מאפשרת לדואר להוזיל את התעריפים. זו הסיבה שהדואר הנע הפסיק לנוע.

העובדים טענו שמדובר במדיניות מכוונת שתוביל להפסד מכוון של הדואר בתחרות מול חברות מסחריות, לירידה בהכנסות, ולפיטורי עובדים (מהסוג המאורגן עם התנאים). איזה יופי.

חנן כהן כתב היום על הנסיון שלו לשלוח דבר דואר לקיבוץ.

שלושה שבועות שבת אצלנו הדואר נע. כשהתחדש השירות – נחת לו ביום ראשון צו ירקרק שנשלח לפני כמעט חודש, ומיועד היה להתייצבות ליומיים אחר כך. חוצמזה, תשלום כביששש שחלף עבר ועכשיו יש קנס, ועוד המון דברים קטנים ומעצבנים כמו טסט לרכב ושאר ירקות.

ואולי חשוב יותר – תשובות הביופסיה, תשובות מיפויי הלב, בדיקות ה CT וכל מיני דברים אחרים לא חשובים לא הגיעו. נאלצנו להתחנן למשלוח תשובה בפקס, לדרג בין בדיקות חשובות יותר וחשובות פחות, או, פשוט לחכות.

שירות הדואר מקטין מרחקים ויוצר פחות פער בין פריפריה למרכז. אני מהמרחק יכול להזמין תעודת לידה, דו"ח מביטוח לאומי, ובעצם כל דבר בעזרת הדואר כמו כל אזרח במרכז.

הפרטה שלו – יוצרת בדיוק את ההפך.

אנחנו רגילים לדבר על קברניטי המדינה. לשמוע שהם מועלים. הם מושחתים. הם בחזית, הפנים, הם בחדרי החקירות.

קברניטי המדינה האמיתיים – פקידי האוצר מוגנים מכל רע. הם אתרוגים. בהם לא נוגעים עליהם לא שומעים אבל הם הם השליטים האמיתיים במדינה. הם אלו שמועלים. לא בכסף. הם מועלים באזרחים. בהסכמים החברתיים הבסיסיים. בשירותים שמדינה אמורה לספק לאזרחיה – פשוט כי כוחות השוק לא יספקו אותם לעולם.

המדינה אמורה לעגל את הפינות שהשוק לא יודע. קיום המדינה והשירותים שהיא מספקת כמו ביטחון, ושיטור וכן, גם דואר, מאפשר את הפעילות הכלכלית.

אז מפריטים את הדואר. ויחד איתו גם את בנק הדואר. התקווה האדומה היחידה שישנה לבנק אזרחי שלא שייך לאף משפחת הון. לא חלק ממונופול או דואפול. בנק בלי עמלות, בנק בלי אוברדרפט, בלי חובות.

אז מפריטים את הדואר ושולחים את כל העובדים האלו עם הפנסיה והתנאים לעזאזל ומביאים חברות אחרות. כאלו שמעסיקות עבדים, וקבלנים, ומכילות עלויות, ומוזילות.

אין מה לעשות. הבאת דבר דואר לפריפריה זה עסק יקר. הפרטה של הדואר תוביל לעצירת הדואר הנע.

ואני כמו טטלה עולה על מדים ונוסע ומבטל מרפאה, ונוסע על חשבוני לשרת את המדינה הזו שממשיכה למעול. למעול בי. אה, כן – לא מחזירים דלק או נסיעות ברכב פרטי למילואים. אבל מה לעשות? הייתי מוכרח לעבור במרפאה לסגור כמה עניינים חשובים לפני הנסיעה במהירות מטורפת למילואים? להגיע בתחבורה ציבורית אל מעבר לגדר ההפרדה? בטרמפים?

הפרטה זוחלת . זה נראה כבר כמו כוח טבע. כמו שיטפון או התפרצות הר געש או מזג אוויר. מצב טבעי.

אין כאן שום דבר טבעי. זו מדינה שפשוט מתנערת מכל מחוייבותיה כלפינו. מה שקרה בחזית ובעורף בזמן במלחמה שלא הוכרזה, מתרחש יום יום גם בלי שיש מלחמה. המדינה מתנערת. ואנחנו ממשיכים לשלם את המיסים. כאשר שלטון לא מקיים את ההסכמים הבסיסיים בינו לבין הנתינים מתרחשת לבסוף מהפכה שמשנה את חוקי המשחק. או שמי שיכול הולך למקומות טובים יותר.

דרך אגב, מישהו שמע על ההפרטה השקטה של שירותי הבריאות לתלמיד בבתי הספר?

הסיבה הרשמית היא – החלטת ממשלה שמונעת ממשרד הבריאות לקבל לעבודה אחיות חדשות במקום אלו שיוצאות לגמלאות. ברור. וזה שהשירותים האלו הם באחריותה של המדינה על פי חוק זה לא קשור. פשוט אין תקנים. זהו. אז מפריטים. חוק טבע.

שירותי הבריאות האלו הועברו לאגודה למען שירותי בריאות לציבור – שנראית כקבלן לכל דבר עם שם יפה. אבל מישהו שמע על מכרז? על משהו טוב שיוצא לאזרחים מההפרטה הזו?

כמה יפה, האחיות והרופאים שמשרתים בבתי הספר לא יהיו עובדי מדינה. הם יהיו עובדים של גוף כזה. אמורפי. הופס, נעלמו התקנים, ירדו ההוצאות. ולמה? מישהו חושב באמת למה עושים דברים כאלה? האם מתקיים דיון רציני ואמיתי לפני שמחריבים?

פקידי האוצר ניסו להעביר בחוק ההסדרים הפרטה של טיפות החלב. המהלך הזה נכשל עקב התנגדות ציבורית. לא נורא. הם מאגפים משמאל באמצעות שירותי הבריאות לתלמיד. תמיד יש עוד פינה. את ההפרטה הזו אי אפשר להפסיק.

איך ייתכן קבוצה קטנה של פקידים שולטת על החיים של כולנו, אנחנו שמשלמים את המשכורת שלהם עד לדקה לפני פרישתם בגיל 40 לצורך "לעשות לביתם" בסקטור הפרטי, בבנקים ובחברות הביטוח, באותן החברות עליהן הם פיקחו שנייה לפני שחצו את הקווים?

אני מדליק גוזניק זה לכבודו של נוחי דנקנר – בעל של קונצרן אי די בי, קונצרן כור, ומכתשים אגן על פועלו למען הנגב ולתפארת מדינת ישראל!!!
מכתשים אגן – חברה מרכזית וחשובה בנגב, החליטה לבצע פעולות התייעלות.
החברה, חלק מקונצרן כור שהיה עד לעשור האחרון של המאה העשרים חלק מנכסי חברת העובדים, אגודה שיתופית משותפת לכל חברי ההסתדרות נמכרה לידיים פרטיות. כאשר אומרים ידיים פרטיות בישראל מתכוונים לרוב לאחת ממשפחות ההון שרכשו עוד ועוד פעילות כלכלית בישראל בשנים האחרונות, ישראל שפעם הייתה שייכת לכולנו יחד. האוליגרכים הישראלים. במקרה של מכתשים אגן מדובר בנוחי דנקנר בעל הבית של קונצרן כור וחברת האחזקות אי די בי.
מכתשים אגן היא חברה שמייצרת חומרים כימיים ובמיוחד חומרי הדברה שונים. כיצרנית חומרי הדברה החברה היא אחת החשובות בעולם, ומדורגת בין עשר החברות הגדולות בישראל בכלל. החברה פועלת גם בנגב, ובמיוחד במפעל ברמת חובב. עד לאחרונה גם הנהלת מכתשים ומרכז הפיתוח היו בנגב. המוח של המפעל עם מהנדסים, מדענים, אנשי פיתוח והנהלה.
בשנים 2002-2005 המפעל הרוויח יפה. יפה מאוד אפילו. עלות השכר של המנכ"ל שלמה ינאי שפרש לאחרונה ועבר לנהל את טבע הסתכמה ב24 מליון שקלים!!.
בשנת 2006 המפעל הפסיד קצת. אל הדגל נקרא אלי ביגר האיש והגרזן – מנהל שידוע ביכולת השיקום שלו, שמתבטאת פעמים רבות בפיטורים ותכניות הבראה מרחיקות לכת. אלי ביגר מונה ליושב הראש של החברה ולמנכ"ל שלה.
במסגרת תכנית ההבראה החלו בחברה במהלך של העברת מטה החברה וההנהלה שלה למרכז. המעבר למרכז הוא מסר חשוב של החברה למדינה ולנגב. נשאיר את התעשייה המסוכנת, את הזבל הטוקסי, את עובדי הייצור בנגב, בעולם השלישי הזה שהקמנו בתוך ישראל, ונעביר את צי הרכב, את ההנהלה, את הדוקטורים והמהנדסים למרכז.
מעברים כאלו הם בדיוק הגורמים לסטודנטים באוניברסיטה לחפש עבודה בנגב, לא למצוא ולעבור צפונה. הם אלו שלוקחים את שאריות האוכלוסייה החזקה מהדרום אל המרכז. האוכלוסייה הזו שיכולה לייצר פעילות כלכלית, למלא מסעדות ומקומות בילוי. המעבר הזה מנציח את עליבותו של הנגב כאזור של עוני נצחי, עובדי דחק, וזיהום טוקסי. האוכלוסיות החזקות הללו הן גם התקווה היחידה למאבק חברתי וציבורי במפעלים הללו שגונבים את אדמתנו, מזהמים את האוויר והמים שאנו שותים, ומעבירים את הכסף שנוצר כאן בדם יזע ולכלוך, למרכז.
העובדים יצאו למאבק. הם לא מעבירים כלור לטיהור מי השתייה בצפון, ומוכרים את מניות החברה שהם מחזיקים. האינטרס של העובדים כאן ברור. השאלה הי מה איתנו תושבי הנגב. האם נצליח יחד ליצור מספיק לחץ ציבורי שימנע מהאוליגרכים להמשיך לתפוס את הנכסים המשותפים שלנו ולהשמיד אותם כל זאת למען משכורות עתק למנהלים ודיווידנדים שמנים לבעלי ההון?
האם יש סיכוי לנגב או האם מדינת ישראל תמשיך לאבד את הקולוניה הפנימית הזו שנקראת נגב אותו היא מטביעה בתערובת של כימיקלים, קרינה, עוני, וצבא?

אביגדור דגן – בינת השכוי

"בכל פעם שאני שב מבית העלמין אני מרגיש שהזקנתי, אך עיני הצעירו. פתאום אני רואה דברים שהייתי חולף על פניהם כעיור בלי לשים לב אליהם. כל מה שאנו נוטשים, כל מה שאנו נפרדים ממנו, נראה לנו יפה יותר משנראה קודם לכן, ובכל פעם שאני שב מלויה אני מיטיב לדעת משידעתי כי אין איש ביננו יודע את יומו ושעתו. אולי אני רואה עתה בפעם האחרונה את האפר שבמדרון, את השיח הפורח שם, את הגפן המטפסת על הקיר הדרומי של ביתי.

בשעה כזו רצוני לרכון אל כל גבעול עשב, לקחת בידי כל אבן, ללטף את עגלגלותה שנלושה באצבעות הדורות, להקיש חלוקי אבן זה בזה ולראות את הניצוצות, לנשוף בפלומה של כל שן ארי, לעקוב אחר מעוף כל זרע מזרעיו, לרחרח כל ורד, לשים יד במים הצוננים של זרם עז, למלא ראותי בבושם השדות לאחר גשם פתאום, להאזין לזמיר בשעת הדמדומים בחודש מאי, לטעום את מתיקותו של תות שדה, להאריך אלפי רגעים, להטמינם במגירות הזכרון, לחרוז אותם כחרוזים מרהיבים במחרוזת יקרה שאקח אל קברי, עשיר מהעשיר במאהאראג'ים שנקבר עם כתרו ומרגליותיו".

לכל העושים את המסע מחר אל בית העלמין ובחזרה.

לכל הבתים בהם דולקים הלילה נרות בחשכה.

לכל החיים.

תודה לחנן כהן שפתח בפני את הספר.

בשבוע שעבר – שבוע המבחן שלי המדבר פרס את מרכולתו ברחוב לעיני כל, והכריז על סוף העונה. סוף החורף ובעצם סוף האביב, והתחלת הקיץ.

היה בו בשבוע שעבר חמסין אביך ומאובק, עם סופות חול שעולות מן המדבר ומשתוללות בחלונות הבית, מפילות ענפי עצים יבשים, ומקשות על הנשימה ברגישים. היו בו ימים קודרים ומלאי רוח, יום בהיר ונעים אחד, ויום אחד מדהים שהתחיל מצחיק, נמשך עצוב והסתיים כמו כל סרט הוליוודי בהקלה גדולה ורכיבה של הבוקרים אל השקיעה.

בשלוש שעות מדהימות בעשירי לחודש ירדו 47! 47! מילימטרים של גשם באיזור הר הנגב. אצלנו זה הרגיש כמו התקדרות פתאומית של השמיים, סופות רעמים וברקים, וגשם שוטף כמו מונסון שהציף את האדמה ושטף מעליה אל עבר הנחלים. 47 מילימטרים מדהימים וברד יצרו שטפונות רבי עצמה בכל הנחלים הגדולים בהר הנגב.

יחידת החילוץ שלנו שלתה 24 מטיילים נבוכים מהמים המתגברים, ועוד כמה נאלצו לבלות את הלילה במחנה מאולתר לצד המים המפכים.

כל זה קרה ואני לומד ולומד לקראת המבחן הגדול שהיה וחלף ביום חמישי. יום שבת התחיל גשום, אז נסענו לסרט. ביציאה מהקניון מזג האוויר השתפר למעונן חלקית והחלטנו לקחת סיכון ולעלות לשמורת אירוס ירוחם. קצת לפני דימונה אם באים מכיוון באר שבע ופונים ימינה לכיוון ירוחם, עוברים את חוות הסברס משמאל, בסיס צבאי, ואז פונים שמאלה אל תוך השטח – עדיין בוצי ושלוליתי מגשמי הבריכה של יום השלשום, אבל עביר למכונית הכביש הנמוכה והחבוטה שלנו. רצנו אחרי אלת הקשת בענן, איריס, זו שנתנה את שמה לפרח המוזר, וגם ל צבע של העיניים.

סוף העונה בשמורה. כמה אירוסים עוד בצבצו, הילדים נמשכו לחלזונות ולנמלים הצועדות בבטחה לעבר הקן החדש, מלכות מכונפות מחפשות בית לדור הבא, לאביב. השמורה גומרת את העונה. מי שיבוא השבוע אולי אולי עוד יספיק לראות את הפלא הזה. כמה שבועות קצרים של פריחה מדהימה. גם פרגים ראינו שם ועוד פרחים רבים שמבקשים מגדיר צמחים – אבל מי חושב על מגדיר או מצלמה כשהולכים לאגדה שמגדה ביום גשם אפרפר?

כרגיל, המצלמה המובנית בפאלם שימשה תחליף עלוב לתמונות.

חזרנו לכיוון הבית כשראינו זרימה בחלק מהנחלים. הגשמים החלשים שחלפו אותנו בבוקר התקדמו מזרחה וגרמו לשטיפה (אחרונה?) של אביב. למרות הזרימה החלשה אי אפשר היה לוותר על השיטפון האחרון השנה ולכן עלינו לשמורת עין עבדת עליון ממש לפני הסגירה.

הנחל עדיין זרם, והמדבר זהר בשקיעה של אביב – בין עננים.

בכניסה שילוט – אל הקניון. הילדים לבושתי, כן, אלו הכפריים שלי, שאלו איפה כאן הקניון, ולמה צריך עוד קניון כשרק באנו מהסרט בקניון בבאר שבע קודם?

כמה נפלא להיות אחרי המבחן. איזה חורף היה כאן. אני ספרתי שישה! שטפונות, וזה רק בנחל הפרטי שליד הבית. המדבר שטוף, נקי, עוד קצת ירוק, והרבה מצהיב בעונה נהדרת של פריחה אחרי חורף גשום (מזתומרת גשום? יותר ממאה מילימטרים אצלנו).

המחלצים פיזרו בדואר האלקטרוני תמונות נהדרות מהשיטפון. אני מבקש אישור ומעלה לכאן מהר.

עוד לא מאוחר להגיע למדבר. השבוע מכירת סוף סוף העונה של הנגב.

האנציקלופדיה הרפואית החדשה.

באתר ההסתדרות הרפואית שמחים לבשר על השקת האנציקלופדיה הרפואית החדשה, של הוצאת ידיעות אחרונות. יותר מ1200 מטובי הרופאים בישראל השתתפו בכתיבת 3000 ערכים רפואיים עם מידע עדכני בשפה השווה לכל נפש.

באנציקלופדיה הרפואית החדשה משתמשים בפלאי הטכנולוגיה החדשה – "שמותיהם וכתובותיהם האלקטרוניות של הרופאים מצויינים באנציקלופדיה והציבור המתעניין מוזמן להתכתב עימם".

האנציקלופדיה היא מיזם משותף של ההסתדרות הרפואית, הוצאת ידיעות אחרונות, ובחסות מי אם לא בנק הפועלים ידידו הגדול של האדם הקטן.

העורך פרופסור שיינפלד ציין כי האנציקלופדיה מגשרת בין הרופא לקורא חסר ההשכלה הרפואית בכך שהיא מסבירה לו בשפה ידידותית מונחים רפואיים שעד כה לא היו נהירים לו.

יו"ר ההסתדרות הרפואית ד"ר יורם בלשר הביע תיקווה כי המיזם יתרום רבות לביסוס הקשר בין הרופא לחולה.

אין מילים.

עבודה שחורה. אתר חדש, עקרונות מעודכנים, דרך חדשה.

טוב, אז הבנתי שטעיתי כשהצבעתי למפלגת העבודה. בעצם אני הצבעתי נכון, המפלגה היתה הטעות.

עכשיו נשארתי עם הרעיון, עם העקרונות ועם הסיבות בגללן הצבעתי למפלגת העבודה, אבל בלי מפלגה, ובעצם בלי מדינה לשים בה את הרעיונות האלו.

חברה שוויונית יותר, תעסוקה הוגנת ולא עבדות, בטחון אישי חברתי וכלכלי, סיוע לנזקקים באמת ומצב בו המדינה שבולעת את המיסים שלי ועוד פלוס מינוס שש שנות חיים בצבא סדיר ומילואים לא מועלת בכסף שלי, שלך ושלנו.

הפסקה של הפרטות בלי סיבה ודעת – ממשלה שמוכרת את הנכסים המשותפים שלנו לבעלי הון שוב מועלת בכסף שלנו, בנכסים המשותפים של כולנו.

ואולי גם פוליטיקה אחרת. כזו בה יש דין וחשבון למצביע, כזו שמתקשרת עם קהל הבוחרים ולא רק נוטלת תקציב לשמירה על קשר עם הבוחרים. פוליטיקה בה יש לי נציגים, והם באמת מייצגים אותי ולא את האינטרסים שלהם. או, כבררת מחדל מצב בו הקשבה לאזרחים היא תנאי מחייב למען הגשמת השאיפות של פוליטיקאים.

הרעיון האחרון היה ביצוע ניסוי, או גלגול של תהליך שירתום את הכוח של האינטרנט ושל המילים שלנו, הבלוגרים למעשה הפוליטי. במקום להתרחק מהפוליטיקה – כי אין מה לדבר היא מגעילה, ננסה למצוא דרך בה ים המילים מסתדרות לקול אחד חד וברור שמשפיע על מה שקורה למעלה ואולי חשוב ביותר גם למטה. הכתיבה של הבלוגר הממוצע לא מושפעת על ידי שיקולים מסחריים, היא לא מממומנת על ידי משפחת שוקן, דנקנר, או נמרודי. הכתיבה שלנו בניגוד למה שקוראים בתקשורת היא עצמאית עד כמה שכתיבה יכולה להיות עצמאית במנותק משטיפת המוח התקשורתית של הון ושלטון מסביב.

נשארו הרעיונות, הלכה המפלגה.

קצת אחרי הבחירות התחלנו, קבוצה של גרפומנים מצביעי עבודה לשטוף ברשימות שדורשות מאלו שקיבלו את הצ'ק בצורת פתק בקלפי, להחזיר את ההלוואה הזו במעשים. בעזרת רעיון של איתי אשר, אליו הצטרף יוחאי עילם, העלו בלוג בישרא של מכתבי מצביעים לנבחרים של מפלגת העבודה.

מספר בלוגרים הצטרפו לכתיבה ושיגרו מכתבים מדם ליבם אל הנבחרים. היו שענו, אני מניח שמעטים עוד יותר עשו משהו. הרוב התעלמו. במקביל, ליברמן הצטרף כחבר מן השורה בממשלה, היתה מלחמה ואיננה, ואולי הגרוע מכל – הנבחרים שלנו הצביעו בעד תקציב אה לה ביבי מן המדרגה הראשונה. בכך הם הדגימו כי השולטים במדינה הם בעצם פקידי האוצר ולא נבחרי העם.

חלק גדול מהבלוגרים (כולל עבדכם) התייאשו. מצד שני, המעשה של הבאת הרעיון החבריסטי למודעות, [סוציאליסטי זו מילה גסה – אז חבריסטי או חברתיסטי נראה לי משהו שיש בו חברות בין בני אדם, חברה, ובעצם בעל משמעות דומה עם קונוטציה קצת אחרת], עדיין חשוב בעיני ובעיני אחרים. יותר מכך, מינוף הכוח של האינטרנט למעשה פוליטי גם הוא נסיון חשוב בעיני וכנראה בעיני אחרים.

החלטנו לשנות את העקרונות – עם התנתקות חלקית ממפלגת העבודה. כל אדם עם ראייה חבריסטית יכול להתחבר אליהם ולתרום. בלי קשר מפלגתי מובהק. יש רבים בתוכנו שעדיין הוזים הצבעה חוזרת למפלגה האומללה הזו, גם הם מבורכים. מול עולם שלם של תקשורת, פוליטיקה וכסף שעומדים יחד לצד דת הקפטליזם הקיצוני, עומדים מספר קולות שפויים – את הקולות הללו אנחנו, כולנו, חייבים לאחד, לזכך ולאמן לכדי קול ברור חזק וחד. קול שיוכל להעביר מסר של אור בים החושך מסביב.

כולם מוזמנים להיכנס לגלגול השני של אתר עבודה שחורה, ולהשוות עם האתר הקודם, להצטרף לכותבים – כל אחד בתחומו – אני למשל משתדל לכתוב שם בנושאי בריאות. אפשר מכתב לנבחר, אפשר הבעת דעה, אפשר לקשר או להעתיק פוסט מהבלוג אל האתר.

ברור שגלגול זה אינו הגלגול הסופי אבל אנחנו צריכים שילוב ידיים וכוחות לסיוע ברעיונות שכבר מתחילים לעלות לדור 2.5 או אפילו דור שלישי.

אם כן – חברתיסטי העולם כולו התאחדו ובוא לדבר ביחד.