הרפואה מסתבכת. בשנת 1993 יעד הגיוני לטיפול ביתר לחץ הדם היה לחץ דם של פחות מ 160/90.
עשור לפני כן עוד חשבו רבים שבמבוגרים לחץ דם גבוה הוא נורמאלי. לא תמיד טיפלו. לפעמים כן.
היום היעד מכוון ל 140/90 ובמצבים מסויימים כמו חולי סוכרת 135/85.
כולסטרול צריך לאזן בקפדנות. גם סוכרת. המעשה הרפואי הופך מורכב יותר ויותר, ורוב העומס נופל על רופאי הקהילה. רופאי המשפחה. במקביל לכל המשימות הקודמות – טיפול בדלקת גרון וברונכיטיס ונזלת פשוטה ודלקת ריאות, נאלץ הרופא ללהטט בין חולים מבוגרים יותר, חולים יותר, ועם דרישות קפדניות יותר לאיזון.
האשפוזים היום קצרים יותר. חולים אחרי ניתוח משוחררים ביום הניתוח או יום אחריו מאשפוז – ודורשים טיפול בפצע הניתוח, טיפול בסיבוכים ניתוחיים, איזון אחרי התקף לב.
גם הרפואה המונעת התקדמה ורופאים שרוצים למנוע מחלות נאלצים לעשות זאת תוך עשר דקות בממוצע לתור, במקביל לדיון בבעיות הרגילות של המטופל, ובנוסף להן.
העבודה שלנו הופכת קשה יותר ויותר והפער בין מה שאנחנו מסוגלים לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל הולך וגדל.
מפגש של עשר דקות לאדם שסובל מעשר בעיות ומטופל בעשר תרופות הופך פשוט בלתי אפשרי.
במקום לעסוק במניעת מחלות רופאים עוסקים בהטלאת טלאים, בסתימת חורים, בחירום.
אפילו טיפול בבעיה פשוטה לכאורה כמו דלקת אוזניים בילד הפך מסובך הרבה יותר בשנים האחרונות. אנחנו נמנעים מלחלק אנטיביוטיקה. ההמנעות מחייבת ביקורת חוזרת של הילד בכל 24 שעות כדי לוודא שמצבו הטוב מאפשר המשך ניהול שמרני של הדלקת. מה שנסגר בעבר בביקור אחד הופך למסכת של שלושה ואולי ארבעה ביקורים, כולל הסברים ממושכים להורים, על אנטיביוטיקה, על הדלקת, מתי כדאי להגיע, ומה לעשות אם לא יורד החום. כשאין זמן אפשר פשוט לרשום אנטיביוטיקה וזהו. למרות שרוב הילדים מחלימים בלעדיה.
עבדתי גם בבית חולים. הלחץ לשחרר חולים מהר הולך וגדל. כל הזמן זורמים עוד ועוד חולים פנימה, והיום במחלקות הפנימיות לא מספקים כמעט איזון כוללני של מצבו של החולה. מטפלים בבעיה שהביאה לאשפוז ומשלחים הביתה ל"מעקב רופא מטפל". גם בבית החולים מטפלים במשבר. לא בחולה.
כדי לפתור את המשבר הנוצר מהעומס האדיר שמצטבר בגלל התקדמות הרפואה אנחנו חייבים עזרה.
אפשרות אחת היא להוסיף אלפי רופאים למערכת. הכשרת רופא אורכת כ15 שנה. היא יקרה. היא תגיע לבשלות בדור הבא – אולי.
אפשרות נוספת היא להעזר באחיות ועוזרים פרא רפואיים אחרים ולחלוק עמם את הנטל.
אחיות לומדות היום יותר ויותר. הן מסיימות ארבע שנות לימודים עם תואר אקדמי וידע רחב, ואז נוחתות במחלקה ומתחילות לחלק תרופות על פי הוראות, להחליף טיטולים ולמדוד לחצי דם. הן יכולות לעשות הרבה יותר.
בעבר – אחות מעשית למדה את מקצועה בבית הספר התיכון. אחר כך אחות מוסמכת למדה בבית חולים שלוש שנים. היום אחות אקדמאית לומדת יותר. הרבה יותר. היא יכולה לעשות יותר. השחיקה של האחיות והדליפה החוצה מהמקצוע גבוהה. וזה ברור. אם לומדים ברמה מסויימת ועובדים חמש רמות מתחת לרמה הנלמדת נוצר תסכול. וחוסר ניצול מיטבי של כוח אדם מעולה.
משרד הבריאות החליט להרחיב את סמכויותיהן של אחיות. אחיות בעלות הכשרת על בטיפול בקהילה למשל יוכלו לטפל בנזלת, בדלקת גרון, בדלקת אוזניים, בברונכיטיס ואפילו בדלקת ריאות. הן יוכלו לעבוד בצוות עם הרופא באיזון לחץ הדם והסוכרת. הן יכולות להיות מרוצות. והרופאים יכולים להפחית קצת מהעומס, ולהתחיל לנסות ולמנוע מחלות. לטפל בחולים ולא במשברים.
הסתדרות הרופאים מתנגדת. במקום לראות את התהליך כאבולוציה טבעית של שני המקצועות, כאפשרות לעבודת צוות אמיתית, רב מקצועית, כסיוע זמין לעומס המטלות שלנו, הם שם למעלה רואים את כל זה כאיום.
כבר שנתיים אני עובד במרפאות כפריות. במרפאות האלו האחים יכולים לקבוע אבחנה, ולרשום טיפול לפי פרוטוקולים באנטיביוטיקה, ובתרופות נוספות, או, להתייעץ עם הרופאה בטלפון ולהתחיל טיפול עוד לפני שהרופאה מגיעה לביקור. כבר שנתיים אנחנו יושבים ומסדרים יחד בצוות את הפרוטוקולים לטיפול, מה מותר, מה אסור, מתי צריך להתייעץ.
כל פרוטוקול כזה חוסך עשרות שעות של עבודת רופא ומאפשר לי להתעלות אל הרמות הגבוהות של הרפואה. זו שלמדתי בבית הספר וקשה לבצע בכל מקום אחר. המטופלים שמגיעים אלי מורכבים יותר, מאתגרים יותר, עם בעיות שדורשות מחשבה, או, ייעוץ מורכב. אנחנו עובדים יחד, במובנים רבים האחיות מעלי בהיררכיה. הן בעלות הבית במרפאה. אנחנו עובדים בשותפות.
זמן ביקור – רבע שעה עד חצי שעה ולעיתים יותר נקבע לפי צרכי המטופל ולא לפי צרכי המערכת.
יש זמן לשיחה. להתייעצות עם רופאים מומחים אחרים, לחיוך ודמעה עם המטופלים. יש זמן לפתוח אינטרנט ולהתעדכן בטיפול המתקדם ביותר לבעיה שמציג המטופל. להגיע לערמות הניירת. לחשוב. לנשום.
ההסתדרות הרפואית מתנגדת.
למה בעצם?
ברור שהאחיות יכולות לעשות את כל זה ויותר. ברור שבמודל כזה המטופלים מרוצים יותר – יש הוכחות לכך במחקרים רבים ממקומות בהם אחיות כבר משמשות נותנות שירות עצמאיות.
בהסתדרות הרפואית מבקשים מהאוכלוסייה לסרב לקבל טיפול בידי אחות.
בהסתדרות הרפואית לא חושבים על הרופאים בשטח. אלו שנאנקים תחת העול. אלו שמרגישים יום יום שהם יכולים לבצע עבודה טובה יותר אם רק תהיה להם הזדמנות. ספק אם חושבים על טובת המטופלים.
נכון, פריצת גבולות מוסכמים בין מקצועות צריכה לעבור דיון מסודר ולא להעשות בכפיה – בתקנות בזק, ובהסכמה. אבל זהו משרד הבריאות והוא רגולטור וזה התפקיד של רגולטור. רגולציה.
מחר שוב אכנס למרפאה, ואראה חולים, ומייד אדווח לאחות, ובינתיים תצלצל האחות מהמרפאה השנייה עם שאלה, ונדבר, ונקבע יחד מה עושים. ונעבוד יחד. לא בשני קווים מקבילים של עבודה שלא נפגשים לעולם.
ונאוורר רגשות, ונחליף רשמים, והן יעדכנו אותי על החולים, כי אנחנו מדברים. מתקשרים. והן נשות רפואה הרבה יותר טובות מרופאים רבים. וכולנו מרוצים. אז למה לא בעצם? למה?
והטנגו הצמוד הזה בין הרפואה לסיעוד ימשיך, וישנה את הצליל והמוזיקה, ונוסיף צעדים חדשים, ונשכח ישנים, ולפעמים ניזכר מחדש. תמיד תמיד צריך שניים לטנגו. גם למעשה הטיפולי. ושני המקצועות האלו שיחד מהווים ריקוד מסובך ומסעיר שנמשך כבר יותר ממאה, ימשיכו לחולל יחד, למען האדם.
אני מבקש מהאוכלוסייה להסכים לקבל טיפול בידי אחות. פשוט כי זה מאפשר לבצע רפואה טובה.
המתמחים כבר מסכימים.
