מילואים
* אזהרה מראש – פוסט בכי נהי ורחמים עצמיים.
מילואים. עוד פעם מילואים.
כמה אני שונא את המילואים.
הפעם זה קרוב הביתה. בצאלים. אמצע אוגוסט. חום בלתי שפוי בשטח.
אני מזהיר מהתייבשויות וממכות חום, ומתחנן שינוחו בצהריים מתחת לצל ולא מעניין אותי מה אומרים הנהלים.
מתרה במ"פאים שאבוא עמם חשבון על כל חייל שנצטרך לפנות או להרוות את ורידיו בנוזלים.
נעליים. ירוק. מסריח. סולר.
שלוש ומשהו שנים בסדיר. חודש בשנה מאז ועד גיל 45 (שמעתי שלרופאים זה עד גיל חמישים).
שש שנים? שש שנים מחיי לתת למולך הזה?
ומחר – לריב עם חיילים, לעבור על ניירות מרופא המשפחה, מרופא מומחה, מעורך הדין, לשחרר, או לאכזב, להילחם למען מה? ונגד מי? נגד מי שרוצה להיות עם אישתו? עם ביתו התינוקת? בעבודה? בחייו?
ולבזבז זמן, וכסף – המון כסף מהכיס כי הצבא צועד על פלאפוניו של חייליו, כי לא מחזירים החזרי נסיעות ברכב, כי לא מחזירים על בייבי סיטר, כי… כי…
אני צריך לשלם למדינה כדי לעשות מילואים.
אבל אחרי המלחמה הקודמת, ולפני המלחמה הבאה, חייבים להתאמן. חייבים. לשמן את גלגלי השיניים.
ילדי האהוב נרדם בסלון. הוא נוחר. הוא מלאך. הוא רך כל כך ומתוק. הוא יהיה חייל?
לגדל בנים בישראל.
פחד מילואים.
* בכתבה הזו מתחבא הסיפור האמיתי. רק שלושה – ארבעה אחוזים משרתים במילואים. ואין שום טעם וסיבה לשנות את המצב. בעיה של השוליים הסהרוריים של החברה. אז מה אכפת לכם?
