תמיד האמנתי בקרבה למטופלים. לא האמנתי ב"מרחק מקצועי" מזוייף, ולא ב"ניתוק רגשי" שמזמין כהות רגשית כלפי מטופלים.

החלטתי באופן מודע לגור בקהילה קטנה, אותה אני משרת כרופא. לחיות בין מטופלי, להכיר אותם מקרוב, לראות אותם בסיטואציות בריאות ולא רק בחולי בתוך קירות החדר במרפאה. אנחנו אוכלים יחד בחדר האוכל, רואים יחד הצגות, מגדלים את ילדינו יחד. כולם יודעים את מספר הטלפון שלי בבית, וכל מאושפז, או, מטופל עם בעיה מיוחדת מקבלים גם את מספר הנייד שלי בכדי לסייע בקידום עניינים כשצריך, ומענה על שאלות בתוך הסבך הזה של המערכת והאשפוז. אני מרגיש שהקרבה, הביקורים שלי בבית החולים, ושיחות הטלפון בזמני משבר מסייעים למטופלים לעבור את המשברים והסערות הללו של החיים בצורה טובה יותר.

להפתעתי, מעטים מעטים מנצלים את הקרבה לרעה, מעטים מאוד פורצים לנייד גם אחרי שוך המחלה החריפה, או, מתקשרים בשבת בשתיים לפנות בוקר. התחלתי להבין שאנשים דואגים ויודעים לשמור על זמנו של הרופא שלהם, ומתחשבים המון. באמת.

מצד שני, יש ימים… יש שבועות, בהם אני מהרהר בתבונה או בחוסרה שהובילה אותי לבחירות שבחרתי. בשבועיים האחרונים הותקפתי (מילולית) שלוש פעמים על ידי מטופלים, כאלו שאני בטוח לא היו מעזים להשתלח ברופא מרוחק וחמור סבר. שניים העלו חשדות (לא מוצדקים) ותסכול עמוק וכעסם התמקד בי כמטרה נוחה, זמינה, ובלתי מזיקה. במקום לצעוק על רופא אחר, על בירוקרטיה טיפשית או על עצמם, הם פשוט שפכו עלי את הבנזין והאש. מטופלת שאיחרה (בעשרים דקות), כמעט ותקפה אותי כשאמרתי "אני לא חושב שאוכל לקבל אותך עכשיו…" שפכה עלי יורה רותחת, לא נתנה לפצות פה ולהשלים את המשפט (רציתי לאמר "אבל אם תמתיני אני בטוח שאצליח לראות אותך, או, אם תרצי בואי בסוף היום"). היא פשוט צעקה, שפכה, והלכה.

בערב נסעתי לקחת את הגדולה מהחוג. ההסעה איחרה. אני דאגתי עד כלות. עוד מטופלת הופיעה מהחשכה ומיד פרצה במונולוג על מינון תרופות, תופעות לוואי ומה לא. ואני? אנא אני בא? בין לבין היו שלושה טלפונים (לגיטמיים) לנייד, עם חדשות משמחות שמטופלים רצו לחלוק. לא יכולתי לשמוח. הייתי עצוב. מודאג. עייף.

מצד אחד, אני יודע שנכנסתי למטבח החם, אז למה להתלונן כשהמים רותחים? ואולי, זה בכלל מרמז על קירבה טובה כזו שהמטופלים יכולים להציף בה את הכעס והקושי שלהם מולי במקום לשמור אותו לעצמם? ומה רע בעצם להיות "פיוז" ששומר על המטופלים בפני קצר שיכול לגרום נזק אמיתי?

מצד שני, כדי לעמוד בכל זה אני צריך לפתח עור של פיל, עיניים של עטלף, ורוגע של יוגי מההימליה. אבל זה אומר בעצם להיות מרוחק רגשית ומזה רציתי להמנע.

אוףףףףףףףףףף

הקטנה נכנסה למיטה סביב חצות.

לבינוני שבכיתה א היה היום יום קשה. גם הוא הגיע מתישהוא סביב שלוש.

אחרי שהתייבשה לי הכתף מהחיבוק כאבו לי השרירים משכיבת הסרדינים, והאוזניים צלצלו מנחרות אמרתי לו – בוא למיטה שלך. אם תרצה תוכל לחזור אחר כך. אחרי חמש דקות הוא מופיע. "אבא. כבר אחר כך?".

אז ניסיתי בשקט בשקט וזהירות לקחת אותה למיטה שלה. כן בטח. אחרי רבע שעה בשאגות אינדיאניות היא חוזרת. הלכה השמיכה.

זהו. הלך הלילה.

אז אני כאן.

בעצם, הולך לחבק. תיכף אשוב.

1984, הולך יד ביד עם נונו (סבא) ברחובות מונטסומאנו בטוסקנה.

בגיל כזה אתה רוצה להחזיק יד עם סבא. אבל גם קצת מתבייש. רוצה לחבק, אבל מרגיש שכבר לא.

"כאן", הוא מספר לי כשאנחנו עוברים ליד בית ישן עם חצר משק עזר גדולה, "כאן גדלו השזיפים הכי טובים בכפר. הייתי מטפס על העץ וזורק לחצר. אבא ואמא שלי אכלו פרושוטו ומלון במרפסת. את השזיפים זרקתי על העז שבלעה אותם, וירקה את החרצנים מזווית הפה הישר אל הקערה של אבא".

אחר כך אנחנו הולכים אל בית הקברות. משפחות עשירות במאוזולאום, עניים בקומות בקירות בני שלוש וארבע קומות. נונו מראה לי בגאווה את שלושת הקברים היחידים עליהם חרוט מגן דוד. אבא, אמא, והנכד הראשון שמת בעודו תינוק. היהודים היחידים באלף שנים הוא צוחק. אחר כך אנחנו עוברים בכיכר הכפר והוא מספר על הבריחה מהעיר הגדולה פרארה אל אחוזת המשפחה בכפר, יום לאחר בר המצווה שלו בבית הכנסת הגדול.

כמו הרבה כפרים באיטליה הכפר הישן (מונטסומנו אלטו) נמצא על ראשו של הר ושימש כמגורים בטוחים בימים בהם אנשים עם חרבות וסתם שודדים איימו על חייהם של חוואים תמימים. הכפר החדש שוכן למרגלות ההר ונקרא פשוט מונטסומנו. עיר תחתית.

נונה קונה כמה ענבים מלאכותיים בצבע סגול, ירקות, וחולצה. אני מתחיל סוף סוף להבין משהו בצעקות של השוק. אנחנו חוצים את הכיכר והוא ממשיך ומספר לי על המכות הראשונות שחטף והחטיף לילדים שרדפו אחרי אחיו הקטן, זרקו בוץ וצעקו "יהודי מסריח". ביום הזה, הוא אומר, החלטתי שאני לא מפחד מאף אחד. אחר כך הוא מספר לי שבלטרון הוא התחיל שוב לפחד.

אנחנו נכנסים יחד אל הכנסייה של הכפר. עוברים עד הקצה ודופקים על דלת מתכת. את הדלת פותח כומר מזדקן, רואה את נונו ונופל על צווארו בחיבוק. שניהם בוכים. נונו מספר לי למה תוך כדי העלייה במדרגות המתפתלות אל דירתו של הכומר.

קצת אחרי שמוסוליני נפל, ואיטליה חתמה על הסכם שביתת אש עם בעלות הברית השתלטו הנאצים על רוב איטליה. בעלות הברית כבר שלטו על דרומו של המגף אבל בצפון ואפילו ברומא החלו הגרמנים באיסוף ושילוח היהודים. נונו שמקלל בבוקר את הפשיסטים, בצהריים את הקומוניסטים, והולך לחרבן בהסתדרות בערב, סיפר שהפשיסטים היו כבשים תמימות לעומת הגרמנים שאספו קודם כל את היהודים העשירים, שחררו אותם תמורת כופר, ואז אסרו אותם שוב רק כדי לדרוש כופר גדול יותר. מישהו הלשין וכוח נאצי פרץ אל הכפר ואסף את היהודי היחידי. אבא של נונו. באותו ערב הגיע הכומר הצעיר אל הבית. את הילדים הוא דאג לפזר במנזרים. אחר כך עלה על רכבת, חצה את הגבול לשוויץ עם יפוי כוח ומשך כסף גדול מחשבון הבנק של המשפחה. את הכסף הוא מסר לנאצים או למשרתיהם ואבא של נונו שוחרר. המשפחה כולה שרדה את המלחמה. נונה שגדלה ברומא סיפרה גם היא על משפחות שהחביאו את משפחתה – אמא אבא, ותשעה ילדים. על יהודי הגטו שנעלמו בין האיטלקים. עם השנים שכחתי את הסיפורים. אולי לא רציתי להאמין שהקתולים והפשיסטים שנואי נפשו של נונו (יחד עם יהודים, ערבים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, ובעצם כמעט כולם בקבוצה ואף אחד בפני עצמו), היו גם טובים. הכומר שלף בקבוק עם יין מתוק וחריף ואני שתיתי עד שסמקו לחיי וערפל התפשט במוחי. נונו חיבק אותי בגאווה. הוא סיפר לכומר על ישראל וירושלים, והמלחמות, ואני אפוף אלכוהול הצלחתי לענות באיטלקית שנשלפה משום מקום. נונו בכה, והכומר בכה וסיפר לי על נונו. אבנים, מכות, תגרות. נונו שלך לא היה יהודי רגיל הוא אמר. הוא לא פחד מאף אחד. פעם, הוא אומר, אחותו מצאה את תליתו של נונו, ובייאושה תפרה חולצה לקראת פגישה עם ארוסה לעתיד. נונו הוא סיפר לקח את רובה הצייד ורדף אחריה בכל הכפר. האחות התחבאה בבית ארוסה / בעלה לעתיד ונונ שלי הגיבור ניפץ את החלונות ודרש להסגיר את אחותו ומיד.

במילואים קראתי את חוט של חסד ספרה של ראסל מרי דוריה. הספר מספר על החודשים הנוראים של שלטון הנאצים בצפון איטליה. על גבורת האיטלקים, על הגרמנים, ועל היהודים. אלו של איטליה, ואלו שזרמו אליה במהלך המלחמה בחפשם אחר מקום להחיות בו את נפשם. הספר מלא דמויות ומבלבל מאוד. הוא גם מתקדם בכל כך הרבה קווי עלילה שונים ומשונים כך שברור שהמחברת חקרה הרבה ולא הצליחה לסנן שניים שלושה סיפורים, אלא, הכניסה את כולם. בכל זאת, הספר שמאיר חצר אחורית במלחמה הגדולה פתח אצלי שטף זכרונות. הוא גם מלא בחמלה, באהבה, במוות סתמי. הוא ספר טוב. הגרמנים שלו אינם עריצים נטולי לב אלא בעלי משפחות, אנשים. הפרטיזנים שלו קצת טובים קצת רעים והיהודים פחדנים ואמיצים והכל.

למרות חסרונותיו הספר מרתק ומראה את המיוחד בסיפור השואה של איטליה. באותו זמן במקומות אחרים סייעו לגרמנים בהעמסת היהודים על קרונות. האומץ של האנשים הללו, זה שבזכותו אני כאן, ראוי שיסופר. סיפורו של נונו, כף ידו מכסה את ידי, חיוכו. נונו שלי. 

ימימה – השכנה מרשימות עם ביקורת אמיתית לספר

וביקורת של יהודית רותם בהארץ