1984, הולך יד ביד עם נונו (סבא) ברחובות מונטסומאנו בטוסקנה.

בגיל כזה אתה רוצה להחזיק יד עם סבא. אבל גם קצת מתבייש. רוצה לחבק, אבל מרגיש שכבר לא.

"כאן", הוא מספר לי כשאנחנו עוברים ליד בית ישן עם חצר משק עזר גדולה, "כאן גדלו השזיפים הכי טובים בכפר. הייתי מטפס על העץ וזורק לחצר. אבא ואמא שלי אכלו פרושוטו ומלון במרפסת. את השזיפים זרקתי על העז שבלעה אותם, וירקה את החרצנים מזווית הפה הישר אל הקערה של אבא".

אחר כך אנחנו הולכים אל בית הקברות. משפחות עשירות במאוזולאום, עניים בקומות בקירות בני שלוש וארבע קומות. נונו מראה לי בגאווה את שלושת הקברים היחידים עליהם חרוט מגן דוד. אבא, אמא, והנכד הראשון שמת בעודו תינוק. היהודים היחידים באלף שנים הוא צוחק. אחר כך אנחנו עוברים בכיכר הכפר והוא מספר על הבריחה מהעיר הגדולה פרארה אל אחוזת המשפחה בכפר, יום לאחר בר המצווה שלו בבית הכנסת הגדול.

כמו הרבה כפרים באיטליה הכפר הישן (מונטסומנו אלטו) נמצא על ראשו של הר ושימש כמגורים בטוחים בימים בהם אנשים עם חרבות וסתם שודדים איימו על חייהם של חוואים תמימים. הכפר החדש שוכן למרגלות ההר ונקרא פשוט מונטסומנו. עיר תחתית.

נונה קונה כמה ענבים מלאכותיים בצבע סגול, ירקות, וחולצה. אני מתחיל סוף סוף להבין משהו בצעקות של השוק. אנחנו חוצים את הכיכר והוא ממשיך ומספר לי על המכות הראשונות שחטף והחטיף לילדים שרדפו אחרי אחיו הקטן, זרקו בוץ וצעקו "יהודי מסריח". ביום הזה, הוא אומר, החלטתי שאני לא מפחד מאף אחד. אחר כך הוא מספר לי שבלטרון הוא התחיל שוב לפחד.

אנחנו נכנסים יחד אל הכנסייה של הכפר. עוברים עד הקצה ודופקים על דלת מתכת. את הדלת פותח כומר מזדקן, רואה את נונו ונופל על צווארו בחיבוק. שניהם בוכים. נונו מספר לי למה תוך כדי העלייה במדרגות המתפתלות אל דירתו של הכומר.

קצת אחרי שמוסוליני נפל, ואיטליה חתמה על הסכם שביתת אש עם בעלות הברית השתלטו הנאצים על רוב איטליה. בעלות הברית כבר שלטו על דרומו של המגף אבל בצפון ואפילו ברומא החלו הגרמנים באיסוף ושילוח היהודים. נונו שמקלל בבוקר את הפשיסטים, בצהריים את הקומוניסטים, והולך לחרבן בהסתדרות בערב, סיפר שהפשיסטים היו כבשים תמימות לעומת הגרמנים שאספו קודם כל את היהודים העשירים, שחררו אותם תמורת כופר, ואז אסרו אותם שוב רק כדי לדרוש כופר גדול יותר. מישהו הלשין וכוח נאצי פרץ אל הכפר ואסף את היהודי היחידי. אבא של נונו. באותו ערב הגיע הכומר הצעיר אל הבית. את הילדים הוא דאג לפזר במנזרים. אחר כך עלה על רכבת, חצה את הגבול לשוויץ עם יפוי כוח ומשך כסף גדול מחשבון הבנק של המשפחה. את הכסף הוא מסר לנאצים או למשרתיהם ואבא של נונו שוחרר. המשפחה כולה שרדה את המלחמה. נונה שגדלה ברומא סיפרה גם היא על משפחות שהחביאו את משפחתה – אמא אבא, ותשעה ילדים. על יהודי הגטו שנעלמו בין האיטלקים. עם השנים שכחתי את הסיפורים. אולי לא רציתי להאמין שהקתולים והפשיסטים שנואי נפשו של נונו (יחד עם יהודים, ערבים, קפיטליסטים, סוציאליסטים, ובעצם כמעט כולם בקבוצה ואף אחד בפני עצמו), היו גם טובים. הכומר שלף בקבוק עם יין מתוק וחריף ואני שתיתי עד שסמקו לחיי וערפל התפשט במוחי. נונו חיבק אותי בגאווה. הוא סיפר לכומר על ישראל וירושלים, והמלחמות, ואני אפוף אלכוהול הצלחתי לענות באיטלקית שנשלפה משום מקום. נונו בכה, והכומר בכה וסיפר לי על נונו. אבנים, מכות, תגרות. נונו שלך לא היה יהודי רגיל הוא אמר. הוא לא פחד מאף אחד. פעם, הוא אומר, אחותו מצאה את תליתו של נונו, ובייאושה תפרה חולצה לקראת פגישה עם ארוסה לעתיד. נונו הוא סיפר לקח את רובה הצייד ורדף אחריה בכל הכפר. האחות התחבאה בבית ארוסה / בעלה לעתיד ונונ שלי הגיבור ניפץ את החלונות ודרש להסגיר את אחותו ומיד.

במילואים קראתי את חוט של חסד ספרה של ראסל מרי דוריה. הספר מספר על החודשים הנוראים של שלטון הנאצים בצפון איטליה. על גבורת האיטלקים, על הגרמנים, ועל היהודים. אלו של איטליה, ואלו שזרמו אליה במהלך המלחמה בחפשם אחר מקום להחיות בו את נפשם. הספר מלא דמויות ומבלבל מאוד. הוא גם מתקדם בכל כך הרבה קווי עלילה שונים ומשונים כך שברור שהמחברת חקרה הרבה ולא הצליחה לסנן שניים שלושה סיפורים, אלא, הכניסה את כולם. בכל זאת, הספר שמאיר חצר אחורית במלחמה הגדולה פתח אצלי שטף זכרונות. הוא גם מלא בחמלה, באהבה, במוות סתמי. הוא ספר טוב. הגרמנים שלו אינם עריצים נטולי לב אלא בעלי משפחות, אנשים. הפרטיזנים שלו קצת טובים קצת רעים והיהודים פחדנים ואמיצים והכל.

למרות חסרונותיו הספר מרתק ומראה את המיוחד בסיפור השואה של איטליה. באותו זמן במקומות אחרים סייעו לגרמנים בהעמסת היהודים על קרונות. האומץ של האנשים הללו, זה שבזכותו אני כאן, ראוי שיסופר. סיפורו של נונו, כף ידו מכסה את ידי, חיוכו. נונו שלי. 

ימימה – השכנה מרשימות עם ביקורת אמיתית לספר

וביקורת של יהודית רותם בהארץ