טיול בלבן
בכל שנה ביום שישי בחודש סיון יוצאת הקהילה כולה לטיול שהוא בעצם מפעל הנצחה לזכרו של סיון שנולד ונפל בסיון.
קהילה שלמה והמון אורחים מתקבצת לשיירת אוטובוסים, ונוסעים אל הנגב. אחרי שיורדים מהאוטובוס צועדים ביחד אל השקיעה.
קהילה בלבן
השנה הסתובבנו בנחל לבן, באיזור חיבורו עם נחל ניצנה בואכה סיני. באיזור, ממש לפני הגבול הוכשר מאגר למי השיטפונות. כבר כתבתי על השיטפון של אפריל שניקה את האוויר ואת הגרון מסופות החול של האביב. גם נחל לבן שטף אז והמאגר התמלא לתפארת.
כך, קהילה שלמה, תינוקות יחד עם הורים, וסבאים, ונערות ואמהות וסבתאות צועדים בניחותא ומחליפים מילה, וסיפור, וחיוך.
המיזוג הטבעי לעונה מצטרף לקטע מדבר פראי באמת, שביל חלוקים לבנים לצעידה וצמחיה ירוקת עד באפיק, שמש מנמיכה, דיונות, ופתאום מים. די הרבה. המאגר כבר בשלבי אידוי מתקדמים אבל מרגיש נפלא.
המחשבות עפות לכל הכיוונים במרחבים.
מאגר בלבן
אחת מהסיבות למעבר לקיבוץ היתה אופיה הרב גילאי של הקהילה. מעין פנטזיה תמימה על כפר מסורתי או שבט בו הקשישים והילדים מהווים חלק טבעי ממרקם החיים ולא מבודדים בבועות נפרדות כמו שמקובל בחברה מסביב.
רציתי שהילדים יגדלו ליד הרבה מבוגרים חורשי טובה. לפעמים התחושה היתה שהחברים הטובים שלהם הם המבוגרים. הם מסתובבים בין השולחנות של יום שישי ומחליפים מילה, חיוך ותשומת לב, בזמן שאנחנו אוכלים בשקט. הם לומדים שזקנה זה דבר יפה ומכובד. לא מגעיל. שצריך להרחיק משדה הראייה.
הילדים לומדים לבטוח (יותר מדי?) בעובדה שאנשים הם טובים בבסיס. הם מקבלים יחס מיוחד ותשומת לב. המבוגרים טובלים באנרגית החיים שמפעפעת בקטנים האלו – קינטית ופוטנציאלית וקורנת לכל הסביבה. קשה שלא להרגיש את הקרינה הזו כשמחזיקים תינוק. הורים צעירים רואים את כל זה כמובן מאליו. למבוגרים זה ממש לא.
לפני שנה כמעט חדרתי עם קבוצה צבעונית לבית אבות אמריקאי מפואר לסיבוב ליצנות. ישבנו ודיברנו איתם, הפרחנו בועות סבון, ניפחנו בלונים, ניגנו, רקדנו, הצענו נישואין. היה נהדר והחוויה משוועת לפוסט ארוך ורטוב. בשיחות ניכר כעס גדול. למרות שמדובר בבית אבות מפואר החוסים בודדים. חלקם החליט לחסות כדי לא להיות לנטל על ילדיו אבל כועס עליהם שלא התחננו להשארות ההורים בעולם החיים. רבים מהם לא ראו את נכדיהם כי קשה להביא ילדים לבית אבות. בגיל מסויים הם גם לא רוצים לבוא. עוד אחרים לא מקבלים ביקורים בכלל. הם זנוחים, בודדים בטרום קבר משיש מעוצב.
אפשר להבין את הקושי של משפחה גרעינית להוסיף לתוכה הורים קשישים. אני מאמין שהפיתרון טמון ברמת הקהילה. קהילה שתדע להכיל את בוגריה בצורה מכובדת, להשאירם בעלי צלם אנוש, תרוויח המון.
תוחלת החיים בקיבוצים גבוהה מהממוצעת במדינה. גם איכות החיים של המבוגרים טובה הרבה יותר (כאן אמורה להיות הפנייה למחקר, מי שמעוניין שיכתוב אלי). יש לאנשים הללו בעלי הנסיון וחדות המחשבה המון מה לתת לכולנו. הם רוצים ויכולים לעבוד, הם יכולים ללמד, או, לעזור למתקשים, הם יכולים להיות ביננו וסתם להנות מהחיים עם איזה ספר טוב ולחוש קירבה לאנשים.
בבית האבות ליטפנו (הטרדנו?) קשישות וקשישים. לליצנים מותר לעשות כל מיני דברים לא מקובלים כמו לגעת. רבים אמרו שאינם זוכרים את הפעם האחרונה בה חוו מגע אוהב. הם ביקשו שנמשיך. על קצה המקלדת עומדת ההצעה לכולם לתפוס איזה קשיש ברחוב ולחבק. ברור לי שזה מוגזם. אבל כמה רע יכול להיות אם נדבר עם "אחד מאלה"? אם ניתן לילדנו לעבור ליד ולחייך? אולי אפילו לתת כיף?
כרופא בקהילה אני מכיר בערך הבריאותי של ההשתתפות הפעילה של המבוגרים בחיים הקהילתיים. העבודה שלי הרבה יותר קלה. אני מנסה לחשוב איך להעביר את הבריאות הזו למקומות אחרים. לקשישים אחרים.
לאחרונה חזרתי למרפאה עירונית אחרי שנה וחצי. מטופל קבע תור. הוא התגלח, התלבש יפה, התבשם, ישב על הספסל וחיכה לי. כשנכנסתי לחדר הוא קם ומעך אותי בחיבוק. התגובה הראשונית היתה דחיה. החלטתי להתגבר על החיווט המובנה במוח וחיבקתי חזק בחזרה. בדרך החוצה התחבקנו שוב. היה מוזר. הייתי מבסוט.
אסי, שוב ושוב אני מוצא עצמי מהנהנן בהסכמה מול המאמרים שלך 🙂
שבת שלום.
תגובה מאת: מכבס ותולה | פורסם ביום: 23 ביוני 2006 | בשעה: 9:58
מפעל הזיכרון לבן הקהילה, תפיסת הקהילה שלך כמקום לתמיכה, התפתחות והעשרה, והכתיבה…!
בהקשר זה, אספר על מפגש תרבותי-קהילתי, יפה, מעניין וייחודי.
בעקבות מודעת רחוב קטנה, נודע לי כי ב"טבריה 15
.תקיים סדרת קונצרטים במחיר המצחיק של 10 ש"ח
חיפשתי ברשת מידע על המקום, ומצאתי כתבה של מיודענו אבנר שץ, באתר זה מלפני חודשים אחדים, ממנה נודע לי כי במקום גרו בעבר סבו וסבתו…
הבית נתרם לעירייה ועמד להיהרס, אלא שבלחץ תושבי השכונה, שופץ ומשמש שלוחה של המתנ"ס. אלא שהמקום אינו נראה כעוד מתנ"ב ס סטנדרטי (גם בלא הבהכרח רע), אלא כפנינת חן, מלא טעם והשראה. במקום מתקיימות פעילויות שאכן נראות עונות על צורכי השכונה ההטרוגנית הזו.
שכונת הדר בחיפה, יש להסביר לטובת הלא מקומיים, היא בשנים האחרונות שכונה שוקעת, העלת אוכלוסיה של זקנים, עולים חדשים, מובטלים, פשיעה גוברת… מה שנקרא שכונה בעייתית)
בבית הקהילה החדש בטבריה 5, המכונה גם "בית הנסיכה סופי", ע"ש בעלת הבית שתרמה אותו, מתקיים בבקרים "מועדון שכונתי" המציע מקום מפגש נעים ומבחר משחקים תמורתץ תשלום סמלי של ש"ח לחודש, וכן "מועדון נשים", מבחר חוגים אחה"צ, תיאטרון, קריאת מחזות, לימוד שפות (רוסית, ערבית…) ועוד, אכן מה שעשוי להפוך מקום של עזובה לקהילה פורחת.
גם הערב המוסיקלי אמש היה נפלא. הרכב מוסיקלי שנקרא "ממזרח למערב" – שני נגנים (צ'מבלו וסאנטור) שניגנו מוסיקה פרסית , רנסנס ובארוק, וזמרת סופראן נפלאה.
כדאי לבוא!
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 23 ביוני 2006 | בשעה: 10:38
ונשמט כי המועדון השכונתי ב-20 ש"ח
.
פשוט דוגמה למפעל קהילתי, שיקום שכונה קשה והטרוגנית, בעיר הדו-קיום והרב תרבותיות.
מקווה אסי שתסלח על שתפסתי טרמפ על הבלוג שלך…
תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 23 ביוני 2006 | בשעה: 10:45
כיף לקרוא אותך
תגובה מאת: השכין שלא ישין | פורסם ביום: 23 ביוני 2006 | בשעה: 14:18
נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני מגיבה כאן, אז שלום.
אני קוראת סמויה שלך כבר כמה חודשים, למיטב זכרוני הפניה מדוד כפרי הביאה אותי לכאן לראשונה (לא זוכרת לאיזו רשומה / באיזה נושא).
קודם כל – תענוג לקרוא אותך!
דברים כ"כ נכונים וכ"כ פשוטים.
פסקה אחת תפסה אותי הפעם, ודרכה על יבלותי.
דבריך על היחס לבוגרים (מבוגרים) בקהילה הקיבוצית.
המחקרים על כך שאיכות החיים של מבוגרי הקיבוץ גבוהה יותר.
יתכן שזה נכון בקהילתך, ואולי בעוד מקומות.
אך זה אחד הדברים הכואבים ביותר בקיבוצים המופרטים.
ראיתי זאת מקרוב בקיבוץ בו נולדתי וגדלתי. הורי אבי ז"ל היו ממייסדי הקיבוץ, ובנו אותו במו ידיהם.
כאשר הם בגרו הקיבוץ השתנה, ובהמשך הופרט. תהליך ההפרטה עצמו היה קשה וכואב, חסרה בו חמלה או הכרת תודה למי ששילם מחירים גבוהים על הקמת הקיבוץ.
אינני רוצה להיכנס לפרטים מעבר לזה, נראה לי כי למי שמכיר – התמונה ידועה, ולמי שלא – אינני רוצה להוציא דיבתו של קיבוצי רעה.
אך הקושי הכלכלי אינו כל הסיפור. להערכתי, הקושי הרגשי אינו פחות משמעותי.
ההסתכלות אחורה בערוב הימים, והראיה כי החלום נשבר, הקיבוץ מתפרק, והקהילה מפוררת, הם לא פחות ואולי אף יותר קשים.
לעתים נדמה לי כי סבתי ובני דורה בוחרים היום במוות.
היום. כי מחר עלול להיות יותר גרוע…
ועם כל זה – לא איבדתי את אמונתי בשיתוף. לא איבדתי את אמונתי בחברה שיכולה להיות טובה יותר, ואני חיה במקום אחר, שמנסה להגשים ערכים אלה.
הלוואי!
ולך אסי –
תודה רבה רבה על מאמציך לשנות ולשפר את החברה בתחומך.
כן ירבו כמותך.
תגובה מאת: ימית23 | פורסם ביום: 23 ביוני 2006 | בשעה: 17:11
מכבס ותולה – גם אני נהנה אצלך, וכן, השבת היתה נפלאה.
מיכל – ממש לא אכפת לי ש"תפסת" טרמפ ואני חושב שהסיפור הזה ראוי למקום הרבה יותר טוב. אם נראה לך מעניין את יכולה לכתוב פוסט, לשלוח אלי ואעלה אותו, או שאעלה את התגובה שלך כפוסט? שכונת הדר בחיפה היא מקום נדיר שאני בטוח שעוד בימנו יהפוך לאיזור צעיר, תוסס, תרבותי ואומנותי כמו שראוי לו. זה פשוט ייקח עוד כמה שנים.
לשכין תודה
ולימית – אני מכיר כמה דוגמאות של קיבוצים שהופרטו בהם הקשישים מרגישים נפלא. צריך להפריד בין התחושה של אבדן החלום שנובעת משינוי המקום שבנית – תחושה שמרגישים כמעט כל המבוגרים ומתבטאת במשפטים כמו הולך ופוחת הדור, תחושה שפעם היה יותר טוב וכדומה – תחושה שתמיד תהיה, לבין שינוי של מקום בלי התחשבות מינימאלית בקשישים. התופעה הזו היא חלק מהרע שבחברה המערבית. הקשישים הופכים לנטל וקהילות שמפסידות את תרומתם של המבוגרים מפסידות המון. אני לא חושב שבהכרח ההפרטה כשלעצמה היא הגורם אלא סתם חוסר התחשבות.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 24 ביוני 2006 | בשעה: 21:27
נדמה לי שבערך כמס' הקיבוצים שעברו הפרטה…
לצערי הרב, אני מכירה יותר מקרוב את אלה שעברו ולא התחשבו בקשישים.
ניסיתי לאמר, שבמקרה כזה, נוצר תהליך סינרגטי בין הפגיעה הכלכלית לבין האכזבה על אי ההצלחה במימוש החלום, ולעתים גם פגיעה ועלבון אישי מהיחס של מי שנהנה מעשייתך בעת צעירות, ומשליך אותך לעת זקנה.
הדוגמות האלה הן כואבות ביותר, ומהבנת תהליך העומק של ההפרטה, נראה לי שגם קיבוצים שהיום לא נמצאים שם, עלולים להגיע לשם במשך הזמן, בתהליך שמזין את עצמו (סטיכיה), בצירוף עם הלחצים החיצוניים של החברה המערבית.
בינתיים – אשרי מי שאצלו זה אחרת, ואני מקווה שירבו כמותם!
תגובה מאת: ימית23 | פורסם ביום: 25 ביוני 2006 | בשעה: 0:09
בהחלט מסכים שמדובר בתהליך עם פוטנציאל קשה.
אני באמת מקווה שיהיו יותר דוגמאות טובות מרעות כי לחלוצים האלו שעבדו קשה כל חייהם מגיעות שנים טובות.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 25 ביוני 2006 | בשעה: 0:21
גם זאת, וגם על האשראי בבנק, ועל הרפואה ביישוב בלתי מוכר.
אתה מצדיק בהצלחה רבה את המקום שלך ב"מועדפים" של אתר "רשימות"…
תגובה מאת: יהל זמיר | פורסם ביום: 30 ביוני 2006 | בשעה: 2:56