מגש בלי כסף
מראה המלחמה כמראה המדינה.
בצפון נשארו רק שרידים של עורף. העניים, הנכים, הקשישים. הפערים החברתיים. מי שיכול נכנס לרכב כבר מזמן ונתן גז דרומה. אלו שיכולים אפילו יותר ממשיכים בתכניות הקיץ הרגילות הח"ולה (לא האגם).
בלבנון הדרומית שנושקת לצפון המצב דומה. אלו שנשארו לא יכולים לצאת. זהו. עכשיו הם וגם אנחנו יורים פצצות חכמות ורקטות גאונות. הפצצות שלנו מונחות בלי לייזר אל העניים מצפון. כדוריות המתכת של הרקטות ננעלות על המטרות החלשות ביותר אצלנו.
בשנים האחרונות איבד העורף השיורי הזה את תשלומי ההעברה והקצבאות שהחזיקו את הראש מעל המים.הנכסים המשותפים שלו ושלנו נופרטו עד דלא ידע. רבים איבדו את עבודתם. ברי המזל מועסקים בפטנט המודרני לעבדות שנקרא חברות כוח האדם. הם גם הראשונים שיפוטרו אחרי המלחמה כדי להגן על כספם של בעלי ההון. אלו נמצאים רחוק רחוק. הם אלו שמשלמים את מחיר המלחמה הביזארית הזו בגופם, הניצולים ישלמו את המחיר בעבודתם ופרנסתם.
אנשים טובים, עמותות, חברות מסחריות משנעים עכשיו מדי יום אלפי אנשים שלא יכולים ללכת לבד מהצפון להתאווררות קצרה בדרום, וחזרה אל התופת. אתמול בדקתי רבים כאלו שהגיעו ממשכנות העוני אל אכסנית הנוער המקומית. מרוטים. עצובים. לרבים אין תרופות, או אין כסף לשלם עליהן. הם כבר לא מצפים לכלום מהשלטון המרכזי שאכזב כבר אלף פעם. אני יודע שהשלטון שמסכן את חייהם במודע לא מגן על זכותם הבסיסית ביותר. לחיות. לנשום. לאכול. לשתות מים. לא מדובר כאן בזכויות יסוד ממגדל השן של פעילי הזכויות. מדובר כאן ברצפה. עניים זכאים לסיכוי נמוך יותר לחיות. למרות הרצון הטוב ששופע יש בנתינה הזו של נופש בדרום בנדבה השפלה.
עמותות, אלפי מתנדבים, אומנים, ספקים, התגייסו לחלוקת מזון, לאספקת שירותים חיוניים, להתקנת מזגנים במקלטים, לשעשוע הילדים. אצלנו במלחמה המופרטת הצדקה החליפה את הצדק.
אתמול שמעתי ברדיו שהכנסות המדינה ממיסים עלו על התחזיות בכך וכך מליארדים. גם בשנת 2005 היו המון עודפים. איפה הגבר שיפתח את הברז ויתחיל לשפוך את העודפים, (הכסף שלנו) על העורף הרדוף? איפה אביר השוויון והסוציאליזם בעדו הצבעתי? בעדו שכנעתי וכתבתי? איפה הנבחרת המנצחת שלו? טבעו בדם ואש ותמרות עשן? חודש חודששששששש כבר שהאנשים הללו יושבים בקברי הבטון. איפה שרת החינוך שלי שתגייס ותשלם למורים וסטודנטים מהארץ כולה לטובת בידור, הוראה, וטיפול בילדים הכלואים בין הפגזים?
שלשום נסעתי צפונה. הכביש צפונה מלא להתפקע ממשאיות צבא שמובילות שמן למכונת המלחמה. כמה קשה למלא את המשאיות הללו לאחר שירוקנו את בטנן בגבול במזון, באספקה, בארוחות חמות לעורף החזק? כמה קשה לגייס את החטיבה הכחולה הנודעת מפינוי גוש קטיף, מיטב הנוער הג'ובניקי לסיוע ברכות ובנחישות לבניית בזק של חדרי ביטחון? לשיפוץ מקלטים? לתיקון תשתיות ניזוקות? להתחלה של ריפוי? כמה קשה יכול להיות להוציא מכרזים לבניית בזק של מקלטים בכפרים ערביים?
המתים שלנו מתחת לקו. העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטרים, זקנים וילדים ,עם בגדיהם הקרועים, במקרריהם הריקים.
אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו נבנה כוח ההרתעה של צה"ל בשנים הבאות.
ההיסטוריה תבוא חשבון עם האחראים להעמדת אזרחים בקו האש. אהוד ברק, ראש ממשלה כושל בעוד נסיון כושל להציל את עורו הפוליטי ברח עם הזנב בין הרגלים מארץ הלבנון. אריאל שרון שנטל את המושכות מיד אחריו קיבל אינתיפאדה 2 לפנים, והוביל את מדיניות ההתעלמות מההתעצמות, ממחסני הנשק, מהבונקרים, מהאימונים והכסף האיראני שזרם אל הגבול שלנו. עד לפתח ביתם של האזרחים. שותפיו לעיוורון עומדים בראשנו עד היום. מהעבודה, מהליכוד ומיצור פוסט ליכודי שנקרא קדימה. עוד נסיון להצלת עור פוליטי הוביל להתנתקות מעזה שעולה במטחים יומיומיים על שוליים אחרים. אלה מהדרום. המושבים הנשכחים, העיירות העניות. כולם הובלו אל החזית.
לפני יותר מעשור בעידן אוסלו הטוב והמיטיב ידעתי שגם אם נעשות טעויות הן נעשות מתוך כוונות טובות. מתוך ראייה של מנהיגים את טובת מדינתם ועמם לפני טובתם האישית. בעשור מאז אני כבר לא בטוח. האם ההתנתקות נוצרה לאחר מחשבה עמוקה ומתוך צורך וראיית העתיד? ואולי נבראה במוחם הקודח של יועצי תדמית ממולחים?
מלחמה בהפרטה. עמותות מאכילות, חברות מסחריות משקות ומשנעות, ופיקוד העורף מוסר. כל אחד שימצא איזה חדר פנימי וישכב בצד הדרך. מגבית קרן הייסוד מגייסת עוד כסף. הסוכנות גם. כמה ממנו יממן מנגנון מנופח וארכאי וכמה יגיע אל מגש הכסף?
ולמרות המנהיגים, ולמרות הממשלה, האנשים הפשוטים, החלשים חזקים עומדים כבר בשנה השישית של מלחמה מתמשכת סביב הבית. מחבלים מתאבדים במסעדות, בבתי קפה ובאוטובוסים. קסאמים וזילזלים על הבית. מילואים. מסים. פיטורין. קיצוצים. עידוד צמיחה. למרות הכל כולנו נושאים בנטל העצום הזה בדממה. באופן מעורר כבוד. עם קשה עורף. ואולי הסבל והעמידות צרובים ברצף הגנטי של העם היהודי? אנחנו יודעים לסבול נהדר. המנוחה והנחלה, זה מה ששובר אותנו.
ועוד לא דיברנו על הצבא. מפת הנופלים והנפצעים מראה מי נותן את זמנו, זיעתו ודמו למען הכלל. עולים חדשים, חיילים בודדים, אנשי קיבוץ ומושב, עיירות. שולי החברה. מפת הנופלים תראה גם מי היושבים עם כפית הזהב בפה וממשיכים לעשות לביתם, לעצמם. למצוא את האושר מבפנים.
והבורסה ממשיכה לעלות, והשקל יציב. מישהו כבר גוזר קופון, וכסף זורם לכסף כאילו כלום. כאילו אין מלחמה.
מלחמה בהפרטה.
תוספת 09/08/2006
אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.
שקדיה וד.ט. חושבים שיש במסקנות שלי טעות לגבי ההרוגים במלחמה הנוראה הזו.
זה אפילו מסביר לי קצת למה הקלישאות הציוניות המתעופפות פה לכל עבר לא נופלות אצלי טוב הפעם. אנחנו לא מי שהיינו ואם גם מלחמות כבר לא מעירות אותנו, אני פוחדת שכבר לא תהיה לנו לגיטימציה להיות.
תגובה מאת: כרמל | פורסם ביום: 4 באוגוסט 2006 | בשעה: 19:59
THE THEORY AND PRACTICE OF OLIGARCHICAL COLLECTIVISM
מלחמות משרתות מישהו.
הממשלה מסרבת להכריז על מצב מלחמה בצפון משיקולים כלכליים, כדי שלא תצטרך לפצות את העובדים בצפון, ומנהלת כרגע מלחמה על חשבון אזרחיה.
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3280342,00.html
http://stage.co.il/forum/read.php?f=16&i=26313&t=26313&v=t
http://www.notes.co.il/yoav/21677.asp
http://www.newspeakdictionary.com/go-goldstein.html#ch3
War is Peace
EXTRACTS FROM THE THEORY AND PRACTICE OF OLIGARCHICAL COLLECTIVISM
by Emmanuel Goldstein
(The `Book within a Book` from George Orwell`s 1984)
"The social atmosphere is that of a besieged city.. And at the same time the consciousness of being at war, and therefore in danger, makes the handing-over of all power to a small caste seem the natural, unavoidable condition of survival."
"It does not matter whether the war is actually happening, and, since no decisive victory is possible, it does not matter whether the war is going badly. All that is needed is that a state of war should exist."
The primary aim of modern warfare (in accordance with the principles of doublethink, this aim is simultaneously recognized and not recognized by the directing brains of the Inner Party) is to use up the products of the machine without raising the general standard of living
For if leisure and security were enjoyed by all alike, the great mass of human beings who are normally stupefied by poverty would become literate and would learn to think for themselves; and when once they had done this, they would sooner or later realize that the privileged minority had no function, and they would sweep it away. In the long run, a hierarchical society was only possible on a basis of poverty and ignorance.
The essential act of war is destruction, not necessarily of human lives, but of the products of human labour. War is a way of shattering to pieces, or pouring into the stratosphere, or sinking in the depths of the sea, materials which might otherwise be used to make the masses too comfortable, and hence, in the long run, too intelligent. Even when weapons of war are not actually destroyed, their manufacture is still a convenient way of expending labour power without producing anything that can be consumed
In principle the war effort is always so planned as to eat up any surplus that might exist after meeting the bare needs of the population. In practice the needs of the population are always underestimated, with the result that there is a chronic shortage of half the necessities of life; but this is looked on as an advantage. It is deliberate policy to keep even the favoured groups somewhere near the brink of hardship, because a general state of scarcity increases the importance of small privileges and thus magnifies the distinction between one group and another.
תגובה מאת: אזרח. | פורסם ביום: 5 באוגוסט 2006 | בשעה: 1:52
כשהוקמה הממשלה, מצאו לנכון ראשי מפלגות השלטון שלא למנות שר רווחה. לעומת זאת שר לנושא רשות השידור – איתן כבל – כן מונה.
מערכות הרווחה מתנהלות בימים רגילים על סף קריסה, אבל אפשר עוד להניח שהן יכולות להתנהל גם ללא שר.
כשפרצה המלחמה, הדבר הנכון וההגיוני היה למנות שר רווחה, ולו גם במינוי זמני של ממלא מקום.הרי ככל שמצבם של נכים, מוגבלים, זקנים ללא משפחה ונזקקים אחרים קשה תמיד, הוא קשה שבעתיים בזמנים כאלה שבהם מי שעוזר להם נמצא בעצמו במצוקה. היתה במינוי כזה חשיבות סמלית, לכל הפחות, ואם השר האמור היה גם איש נמרץ ובעל יכולות לארגן, לתאם, לפעול – מינוי כזה היה יכול לצמצם את האסון.
בכל זאת, אולמרט, פרץ וישי לא מצאו לנכון לאייש את התפקיד. מה זה אומר?
רק הערה – אני לא מסכים לדבריך על הנופלים, שבאים משולי החברה. מי נהרג? טייסי מסוקים, חיילי חי"ר (גולני וצנחנים) וסיירות ושריונרים. כל אלה באים ברובם מישראל ה"רגילה", עם ייצוג-יתר למגזרים מסוימים כמו מתנחלים. (אני לא חושב שקיבוצים, מושבים מבוססים והתנחלויות הם "שולי החברה", ודאי לא מבחינה כלכלית).
תגובה מאת: ד.ט | פורסם ביום: 5 באוגוסט 2006 | בשעה: 18:05
כשאמרתי שולי החברה לא התכוונתי לשוליים מבחינת עוני, מצב כלכלי וכדומה. התכוונתי לעובדה שמעטים מהחיילים שנמצאים היום בלבנון מגיעים מתל אביב, מירושלים, מפרברי תל אביב. בשוליים התכוונתי לקצוות של המדינה, ישובי הספר, הישובים החקלאיים, עיירות בשוליים, ובנוסף לקבוצות ספציפיות בחברה הישראלית.
עולים מרוסיה, מתנחלים, קיבוצניקים וכדומה.
לשאלה האם קיבוצים הם שוליים או מרכז? נראה לי שהם מרכז במובנים מסויימים ושוליים במובנים אחרים ובכל מקרה שוליים לא חייבים להיות בסולם הכלכלי.
בימים אלו אנחנו צריכים לדעת ולזכור מי משלם את המחיר מהצד האזרחי של המשוואה, ומי משלם את מחיר ההגנה עלינו מהצד הצבאי של המשוואה. צה"ל כבר אינו צבא העם כולו כי קבוצות רבות בחברה אינן תורמות לצבא העם. הן מתקמבנות על תפקידים בעורף, או על פטור מהצבא, ואני חושב שזו תופעה מעניינת שלא היתה מוכרת בעבר ומעידה אולי טוב ביותר על אבדן הלכידות בחברה.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 5 באוגוסט 2006 | בשעה: 19:43
אני מגדל כאן ילדים וכל כך מקווה שנצליח לשקם את הריסות הלכידות החברתית והאמונה העצמית בצדקת הדרך.
אני חושב שאבדן הסולידריות בתחום הכלכלי חברתי גרמה לאבדן הלכידות שתשפיע בשנים הבאות גם על התחום הצבאי, יכולת העמידה שלנו ויכולת ההשרדות בשכונה בה אנו גרים.
רק תיקון חברתי גדול יכול לשמור על חיינו כאן, והוא יצטרך להגיע מהר.
כולנו נפלנו לבור הפוסט ציוני עם מנות גדושות של אוטואנטישמיות – שנאה עצמית של ישראל על ידי הישראלים עצמם. כל כך קל ליפול לחיק החם של השנאה העצמית. כולם אוהבים אותנו כך וכולנו בעצם מחפשים רק הבנה, אהבה, ליטוף.
אנשים חושבים צריכים ללכת בזהירות בלי לגלוש לציונות משיחית שגוררת הפרת זכויות אזרח וגזענות, ובלי לגלוש לשנאה עצמית שתגרום להרס עצמי.
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 5 באוגוסט 2006 | בשעה: 19:48
החיילים שמשתתפים במלחמה לא מייצגים במדוייק את האוכלוסייה בישראל, אבל יש בהם רבים שבאים מגוש דן,בכלל זה ת"א עצמה, מירושלים, מחיפה.
יש שכבות שיש להן ייצוג-יתר, כמו המתנחלים, החיילים הבודדים ובני קיבוצים ומושבים. יש אולי שכבות שיש להן ייצוג-חסר בולט, אבל המיין-סטרים נותן את חלקו, לפחות בסדיר אם לא במילואים. בהרוגים יש חיילים מרעננה, מרחובות, קריית טבעון, ירושלים, חיפה. (רשימה די מקרית).
יש עולים מרוסיה בין הנפגעים? ודאי שיהיו. עולים הם בערך חמישית מהאוכלוסייה. יש אגב הרבה יותר עולים (מיליון סכ"ה) מתל-אביבים (350 אלף).
יחידות צה"ל מעולם לא ייצגו כמדגם סטטיסטי את הציבור כולו. בני קיבוצים ומושבים תמיד הלכו הרבה לקרבי וליחידות עילית. (בין חללי צה"ל שיעור גבוה להדהים של קיבוצניקים). שכבות נמוכות תמיד הלכו הרבה לגולני.
השינוי המרכזי בשנים האחרונות הוא הגידול בחלקם של דתיים ומתנחלים ביחידות השדה, בקצונה וביחידות עילית.
תגובה מאת: ד.ט | פורסם ביום: 5 באוגוסט 2006 | בשעה: 21:19
מרשימת הלוחמים, המתעדכנת בבלוג של "אשתו של אלוהים", אפשר לראות שהחיילים שנהרגו מייצגים את כל (או לפחות מרבית) המגזרים: http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=35352&blogcode=4577665
לעומתה, רשימה מקבילה של אזרחים שנהרגו, מספרת סיפור שונה בתכלית:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=35352&blogcode=4564908
תגובה מאת: שקדיה | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 0:23
תודה על הלינקים, אני מיד מצרף אותם לגוף הפוסט. המסקנה שלי לא משתנה גם לאחר הסתכלות ברשימה המפורטת של אשתו של אלוהים.
אני מקווה שלא יהיו יותר נופלים, הרוגים, סובלים.
עצוב לי מאוד בלב
אסי
תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 0:32
במחשבה לטווח הארוך, המסקנה שלי עגומה משלך. עוד לפני שפרצה המלחמה בצפון, כתבתי פוסט על בן משפחתו של חייל שנהרג באזור עזה, שאמר, בלא מעט זעם, ש"המנהיגים לא מאבדים ילדים". אם לא יחול כאן שינוי מידי ומשמעותי ביחס לחברה ולפרטים, תחושות אלה רק ילכו ויתעצמו.
תגובה מאת: שקדיה | פורסם ביום: 9 באוגוסט 2006 | בשעה: 11:18