שנה חדשה

לילה. יום כיפור.
חשבון נפש.
בשנים האחרונות איתרע או התמזל לי לבלות חלקים מחודש ספטמבר במסעות בדד בנכר.
ספטמבר – עונת הכנסים. קצת אחרי עונת התיירות, כשעוד לא קר ממש, כשכבר לא יקר ממש והשנה עוד לא התניעה בעבודה אחרי הקיץ.
הטיסות ארוכות ובודדות, השתיקה בדרכים ובחדר במלון מופגת קצת בהמולת הכנס. טיולים חטופים לחצאי ימים במקומות האלו הרחוקים. ארוחות במסעדה לבד. נושם אוויר לבד. תייר רפואי. הרבה שקט ומחשבה. לאדם שרגיל לעבוד בתוך אנשים, מתוך קהילות, בינות לצוותים, בהמולת הבית והילדים שבערב זה יום כיפור ארוך. צום מהחברה האנושית.
יש משהו מאוד טוב בחודש החגים הזה של תשרי. ראש השנה כל כך טבעי, כל כך נכון במולד ירח, במעבר בין קיץ לסתיו, כשהימים מתקצרים והלילות קרירים. יש משהו שתואם לקצב הפנימי של הגוף, של המחשבה.
זמן מצוין לסכם שנה, לחשב טוב ורע. לתכנן לשנה חדשה. לרפא את עצמי. לזיכרון וגם לשכחה.
יש משהו מאוד טבעי ביום כיפור קצת אחרי התחלת השנה. לא לפני. קצת אחרי. כי גם בשנה החדשה אי אפשר להתחיל לגמרי מחדש. עוד סוחבים מטען של חטאים ומעשים טובים מהשנה הקודמת. השנה מתחילה עם החטאים הישנים, וההזדמנות למרק את המצפון ולאתחל את הספירה נוצרת רק על סמך ניצני מעשים בשנה החדשה.
אף פעם לא הצלחתי להרגיש התחלה חדשה בסוף דצמבר תחילת ינואר. אמצע החורף. שום דבר לא משתנה. העולם לא מתחדש ומשנה צורה. אין תחושה של התחלה.
הגעגוע במסעות גדול. למשפחה. לזוגה, לילדים. לחיבוק שלהם, לדרך בה הם חומקים למיטה כמעט בכל לילה ומתכרבלים בחיבוק, לצחוק שלהם. עצבי הרגש חשופים הרבה יותר, אני בוכה יותר, מרגיש יותר, מתגעגע יותר. הגעגוע לעבודה. למטופלים. המחשבות והאשמה על מטופלים שהשארתי על ערש דווי וימותו בלי ידי על מצחם, על אלו שיאושפזו ויטופלו בידי זרים. געגוע גם למכעיסים, למלחיצים, למפחידים, למפליצים.
המסע שבפנים הוא המסע האמיתי. המסע שאין דרך לעשות כאן בישראל. עם הפלאפון הארור, והאחריות על הגב. המסע שדורש ללכת רחוק כדי להתקרב לשקט של המחשבות.
קשה הייתה השנה האחרונה. קשה ומופלאה. תינוקת נולדה, ומלחמה (מתה?) וצו שמונה. חמישה מטופלים שנפטרו, לוויות. יותר מטופלים שנולדו, מחלקת יולדות, הנקה. שקילה. קקיפיפי. וכל מה שבאמצע בין הלידה למוות. עבודה אינטנסיבית. סוחטת. התנדבות. הרבה בכי וצחוק במרפאה. מאמרים מקצועיים. ספרים. בחירות. נגב. בדווים. אתיופים. קיבוצניקים. עירוניים. סרטים. אוכל. פורטוגל. אמריקה. עוד אמריקה. המון אנשים. שלושים עד חמישים ביום. המון רעש, רעש רעש… בלוג שנולד.
כמה לילות של שקט ובזבוז זמן בסידור המחשבות לרשימות?
קצת מוזר להבין שעצם הכתיבה בבלוג משנה משהו בהסתכלות על החיים. עוד מישהו מהכותבים מוצא עצמו מביט לפעמים בחיים דרך החור של הפוסט?
מעניין להסתכל על הפוסטים ולראות את השנה הכי מתועדת בחיים. מוזר כל כך שהרבה מהדברים החשובים באמת לא נמצאים שם. חלקם אישיים מדי, חלקם סודיים מדי, חלקם פשוט לא הספקתי. בחלק אני מתבייש.
שקט של לילה. חזרתי הביתה. שנה חדשה מתחילה.
הלוואי שתהיה מעניינת לפחות כמו הקודמת, רק קצת קצת יותר קלה.
שנה טובה וסליחה.


ותודה לכל הקוראים.


קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 3 באוקטובר 2006 23:50 |

8 תגובות »

  1. ומחכה לביקור המובטח

    תגובה מאת: חנן כהן | פורסם ביום: 4 באוקטובר 2006 | בשעה: 0:52

  2. קראתי והרגשתי מוחשי ראש השנה, סתיו וחצבים.
    לפעמים, אני תוהה למה אנשים כותבים בלוגים. חלק אני מבינה, אחרים לא. אצלך, זה חלק מהייעוד כרופא קהילתי, אני חושבת.
    תודה ושנה נפלאה מעניינת ומלמדת.

    תגובה מאת: מיכל | פורסם ביום: 4 באוקטובר 2006 | בשעה: 1:00

  3. תודה לחנן והמון המון תודה למיכל.
    חגים שמחים

    תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 4 באוקטובר 2006 | בשעה: 15:41

  4. ורוצה לומר תודה, על כתיבה מלאה נשמה, רגש וחוכמה.

    תגובה מאת: רוני | פורסם ביום: 4 באוקטובר 2006 | בשעה: 20:31

  5. אני נהנה מאוד לקרוא אצלך. שנה טובה ומוצלחת!

    תגובה מאת: מכבס ותולה | פורסם ביום: 5 באוקטובר 2006 | בשעה: 7:23

  6. תבורך איש יקר.
    כל כך אנושי, רגיש ואמיתי.
    שנה של דבש. מתוקה וטובה.
    מעצימה ונעימה. שלווה ומספקת.
    מעניקה ופורייה- לי ולך 🙂
    גם אני מרגישה מבורכת בהכרותי איתך.
    והבלוג שלך נפלא, כנה, עוטף ומרתק.
    והפוסט הזה מרגש.
    רק טוב ובריא לכולנו.
    חג שמח!

    תגובה מאת: נבט חיטה | פורסם ביום: 5 באוקטובר 2006 | בשעה: 14:31

  7. כמה נעים וכמה כבוד להיקרא על ידי אנשים נפלאים כמותכם.
    מיכל – יש משהו במה שאת כותבת. אני חושב שמדובר בנסיון שלי לסדר את המחשבות בראש לכדי אידאולוגיה כזו שתוכל אולי יום אחד לשנות משהו בעולם הרפואה.
    חנן – גם אני מחכה, הם אמורים ליצור קשר ואנחנו נגיע באיזה סופ"ש
    רוני – גם אני קורא אותך באופן מפוזר 🙁 ומאוד מעניין לי.
    מכבס ותולה – אני עכשיו קופץ לבלוגך
    נבט – חיבוק לשנה הטובה שנה פורייה מאוד

    תגובה מאת: אסי | פורסם ביום: 8 באוקטובר 2006 | בשעה: 22:13

  8. מי כמוני יודע שראש השנה הגרגוריאני לא נותן באמת הרגשה של שנה חדשה. כל חיי בישראל, ראש השנה ויום כיפור נראו בעיניי כעוד חג יהודי שחוגגים עם המשפחה (אם בכלל). כיום, כשאני חי בגולה ובניכר (סטודנט לרפואה בחו"ל) אני מתחיל להבין שבעצם ראש השנה היהודי הוא זה שבאמת מסמל התחלה חדשה.
    (אולי גם הגעגועים הביתה ולארץ הם אלה שמחזקים תחושות אלה) שנה טובה ובהצלחה לכולם

    תגובה מאת: איתי | פורסם ביום: 16 באוקטובר 2006 | בשעה: 14:59

פיד RSS לתגובות בפוסט. טראקבק

הוסף תגובה !