בין ייאוש לתקווה, הכתיבה.

בשבועות האחרונים אני על סף קריסה.
אני נאלץ להחליף שני רופאים מהפריפריה כי אין מספיק רופאים מחליפים, הימים מתחילים כמו רכבת ארוכה מוקדם בבוקר ומסתיימים מתישהוא בלילה אחרי שלוש מרפאות. עשרות אנשים, אנשים, אנשים. חולים. מחלימים. כל מיני.
הלילות לא שקטים במחשבות, בחום של אוגוסט, ובבכי תינוקות. בקיצור, עייפות.

בשבועות האחרונים אני בייאוש גדול.
המקצוע שלי האהוב, זה שבחרתי כאידאולוגיה, כדרך חיים, כפןליטיקה האישית שלי עומד על הסכין בדיונים בחדרים סגורים, ונמכר למרבה במחיר. סוחרים ממולחים בשוק של המשא ומתן עומדים ומתמקחים בשעות אלה על העתיד שלי, שלכם ועל הבריאות של כולנו. אני מיואש כי אני רואה את העתיד, ומערכת הבריאות שלנו עומדת בפני קריסה, אם אמא של קריסות. בפעם הראשונה אני עצוב על המערכת ויודע שבקרוב קרוב עמוד השדרה שלה, אנחנו, רופאי המשפחה נישבר. וכשנקרוס בגלל שחסרים רופאים, בגלל שמתייחסים אלינו כפקידי שירות לקוחות, כשנקרוס, המערכת תקרוס יחד איתנו. המקצוע שלנו מבוגר. שליש מהרופאים בקהילה באיזור שלי עומדים לצאת לגמלאות בעשור הקרוב, ואין מי שיקח את הנטל במקומם. המצב עצוב אבל אף תקן, ואף תוספת שכר לא ישנו אותו. המערכת עומדת בפני קריסה בגלל חוסר רצון של כל הממשלות לדון בכל דבר שעומד מטר לפני האף. בעית הרופאים תגיע לשיא בעוד כחמש שנים? מה אכפת היום. זו כבר תהיה בעיה של הממשלה הבאה. אותה הזנחה בנגב, בגליל, אצל שכני הבדואים, ובכל מקום. ממלכה חולה.

בשבועות האחרונים אני באושר גדול.
המחאה החברתית מעלה סומק על הלחיים שלי. באושר גדול אני שומע חברה צעירים מדברים על מדינת רווחה, על שוויון, על צדק חברתי. אולי מדובר בסיסמאות אבל הסיסמאות מלוות ברצון אמיתי וכן ללמוד. אני מאושר ממה שמתרחש ומקווה שלא אעצום עיניים ואתעורר בבוקר וכל זה יעלם. לפני חודש וחצי סתיו שפיר – שכנה ברשימות כתבה לי בפייסבוק על מחאת האוהלים המתארגנת. המכתב עצבן אותי כי היא, אוהבת נגב שכמותה, כתבה שם משהו כמו – כולנו נצטרך לעבור במצב הנוכחי למצפה רמון או לברלין. התעצבנתי וחשבתי שמדובר במחאה של תל אביבים מפונקים. כמעט נעלבתי שסתיו שאיתה עמדתי בקשר רופף בשנים האחרונות שעסקה בלימוד הנושאים הגדולים מרגישה ככה. אחרי שבוע ירדתי לרוטשילד והבנתי שמדובר במשהוא אחר. בגפרור, בניצוץ שהדליק את האש, בהתפרצות הקטנה לפני שהלבה פורצת ממעבה האדמה. הבנתי גם שאולי זה התחיל ממאבק מקומי וקטן, אבל שבישראל של שנת 2011 אין מקומי וקטן, כולנו באותה סירה. הדבר היחידי שמטריד את מנוחתי הוא חוסר הצטרפות ערביי ישראל לתנועה, דבר שמדיר אותם שנמצאים במצב הגרוע ביותר מכל דיון ומפתרון בו. מדובר כאן בהזדמנות שלא תשוב וקשה להבין את האזרחים הערבים שלנו שבוחרים בשתיקה רועמת בזמן הזה.

אני מצרף דברים שכתבתי בשנת 2006 לפני הבחירות, שהסבירו למה אני מצביע כמו שהצבעתי, (תמים תמיד הייתי). גם אז היה פרץ של תקווה. אבל פרץ אכזב ואז באה מלחמת לבנון השנייה וטרפה את הקלפים ואני איבדתי את התקווה לחברה צודקת. עד החודש. עד שכמה חברה צעירים התחילו לפמפם אותה בכוח, והחזירו אותה גם לליבי. כדאי למי שרוצה להציץ גם בתגובות לפוסט ההוא. חלקן הגיעו יותר משנה אחרי כתיבתו, השתתפו שם גם חזי שטרנליכט שהיום כותב לדעתי בביביתון, והשרשור מעניין.
עוד לא אבדה תקוותנו.

בפברואר 2006, (לפני הבחירות), כתבתי כך :

1. התנגדתי להתנתקות. אחרי ביבי ברק ושרון הבנתי. לא משנה מאיזה מפלגה מגיע ראש הממשלה, הפתרון במשוואה המדממת של ביטחון ושלום יהיה זהה, לא משנה במה אבחר.

2. אני מאמין שנושאי כלכלה, חברה, וקהילה הם הנושאים הקריטיים לשנים הבאות. אני מאמין שרק בנושאים אלה יש הבדל משמעותי ממרץ ועד הליכוד. אם אתה לא במפלגות הקיצון מימין או משמאל – ההצבעה שלך היא בעצם על אג'נדה כלכלית חברתית.

3. כי נמאס לי שזוגתי מועסקת 12 שנים ומפוטרת מדי שנה רק כדי להתקבל בחזרה לעבודה לאחר ארבעה חודשים בלי משכורת. נמאס שהעבודה הזו בלי פנסיה, בלי ביטחון תעסוקתי, ובלי עתיד נראה לעין. מעציב אותי שרוב חברי מהצבא, אנשים חכמים, חרוצים ורובם משכילים מועסקים באותה הצורה. לא ייתכן שכולם מועסקים בתלות מוחלטת במעסיק, בתנאים של עבדות מודרנית. אנחנו בונים דור שלם של קשישים לעתיד שיחיו בלי יכולת לקנות אוכל. ילדינו ונכדינו יצטרכו לשלם את החשבון שהמעסיק חוסך עכשיו בתשלומי הפנסיה. אנחנו צועדים במדרון חלקלק לעבר עבדות של אנשים לתאגידים. נמאס לי שיצורים משפטיים וירטואליים כמו תאגיד חשובים יותר מאנשים.

4. כי נמאס לי לראות עוני בכל מקום. מטופלים שלא יכולים לקנות את התרופות הבסיסיות ביותר, אנשים שלא מצליחים לקנות אוכל. משפחות שחיות בלי חשמל ובלי מים כי אין כסף. עמותות צדקה ובתי תמחוי. אני לא מוכן לקבל מצב של רעב של עולם ראשון (לחם וריבה במקום חלבונים ירקות ופירות), או, מצב של רעב של עולם שלישי – רעב, רעב, רעב. אני מצביע למען שינוי מגמה, חלוקה הגיונית יותר של המשאבים של כולנו.

5. כי מפלגת העבודה היא היחידה שמבטיחה לשנות סדרי עדיפויות. לקחת קצת מהביטחון והצבא, ולתת יותר לאנשים, לתיקון הנחוץ כל כך של החינוך ושל סל הבריאות. אני יודע שאנשים שמרגישים שמקבלים מהמדינה יהיו מוכנים לתרום יותר גם במילואים ובשירות בטחוני.

6. כי מדרום לבאר שבע המדינה נגמרת. אין חוק, אין חינוך, אין אנשים. יש רק בעיות. אני מאמין שמפלגת העבודה תצליח לעצור ברגע האחרון את ההתנתקות מהנגב, לנטרל את פצצת הזמן הבדווית. אני מאמין כי ברוורמן שם.

7. לא ייתכן שמנהל מרוויח יותר יותר מפי 100 מהעובדים הזוטרים בתאגיד שלו. תגמול יתר כזה מייאש. פוגע ביצרנות. פוגע בחברה. אם התאגידים לא מבינים את זה המדינה צריכה לקחת ולחלק.

8. כי אני מאמין שהעבודה היא התקווה היחידה להפסקת המעילה של המדינה בכספי המיסים שאני משלם. חנן כהן כתב על פראיירים וסולידאריות, חלוקה צודקת, סדרי עדיפויות שפויים, מניעת רעב, תגביר את הביחד של כולנו. סיבה מרכזית לקיטוב הנורא שלנו – עניים מעשירים, יהודים מערבים, דתיים מחילוניים הצורך להילחם יחד עם הקבוצה כדי לקחת בכוח את מה שמדינה צריכה לחלק לכולם.

9. אני חושב שהליכוד היא מפלגה מושחתת שתלוייה במרכז מפלגה רקוב שמנצל את מנהיגיו לצרכים פרטיים. חוקיים ולא חוקיים. אני יודע שקדימה היא מפלגה שתלוייה במנהיג אחד שעל פיו יישק דבר, וחושב שהמנהיג אינו נקי כפיים. אני יודע שאמיר פרץ הוא אדם ישר, וחושב שעדיף אדם ישר למעלה עם כוורת טובה שתפצה על חוסר הנסיון, מאשר אדם מנוסה רק קצת יותר, עם עבר אפלולי וקשרים ישירים לבעלי ההון.

10. כי נמאס לי לקרוא על בנקים וחברות שמרוויחים מליארדים על חשבוני כצרכן או כעובד, בזמן שאני רואה את העוני מכל חור. כי אני חושב שאנחנו חייבים לדרוש מהם לתת כתף ולעזור, לא באמצעות צדקה ורחמים, אלא באמצעות חוק וצדק.

11. כי אני מעדיף חינוך, בריאות, וצדק חברתי על פני צמיחה ווירטואלית שרשומה בעיתון על חשבון צמיחה מקבילה בעוני, באבטלה ובייאוש. צמיחה כזו אני לא צריך. לא תודה.

12. כי המפלגות האחרות מכרו את הרכוש שלנו – שלך, שלי במחירי הפסד למספר קטן של משפחות אוליגרכים ישראלים. חלקם מימנו את הרכישה במשיכה מיידית של כסף מזומן שישב בקופות החברות שקנו, או, באמצעות מכירת נכסים שהיו עד אתמול שלנו. מפלגת העבודה תעצור את התהליך שהפך לטקס דתי בלי הגיון, ותשמור על הנכסים שלנו מידיהם של האוליגרכים.

13. כי אני מקנא בחדשות מהיבשת הדרומית. בתקווה שהביאו המשטרים החדשים. כי אני מת להראות אצבע משולשת לקרן ההון הבינלאומית, לבנק העולמי, לG8 ולכל אותם ארגונים ששומרים על העולם השלישי שלישי, ועל מקומם כאדוני העולם.

14. כי נמאס לי להיות מיואש. אני רוצה להרגיש שיהיה יותר טוב.

זהו בינתיים – לא סופי.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 10 באוגוסט 2011 4:42 |

1 תגובה »

  1. מחזקת את ידיך- יפה כתבת.
    תחזיקו מעמד

    תגובה מאת: נטלי | פורסם ביום: 10 באוגוסט 2011 | בשעה: 8:53

פיד RSS לתגובות בפוסט. טראקבק

הוסף תגובה !