ארבע אימהות
בתור לMRI של המוח ביום בו בודקים ילדים.
ארבע אימהות יושבות בהמתנה ומדברות.
אחת מרהט, השנייה מקיבוץ, שלישית מעיירה והרביעית מהמטרופולין באר שבע.
הזאטוטים מסתובבים ומחכים בחוסר סבלנות כמו מכירים את חדרי ההמתנה האלו.
כאילו זו סביבתם הטבעית.
הם נכנסים אל המרדימה שנוסכת שנת ישרים אפופת כימיקאלים, והאמהות יוצאות בבכי.
אני מביט מהצד.
מה יש לבן שלך? מה לבת שלך? כל אחת מספרת את סיפורה.
הבדיקה הזו מנקזת אליה את המקרים הבעייתיים, הקשים ביותר.
המעגל מקשיב לאם שמגוללת את סיפורה, וכולם נאנחות בבהלה זו מסיפורה של אחרת.
ויי ויי איזה פחד אומרת אחת, היייי נאנחת ממעמקי הלב השנייה.
כך הן יושבות בחדר ההמתנה, מבכות זו את מר גורלה של אחרת.
המילה סרטן, גידול, כמו מרחפת מעל בלי שאומרים את שמה. אפילפסיה. פרכוסים.
המילים הופכות לסיפורים. חדר המתנה הופך למדורה, בית החולים לקבוצת תמיכה.
ואני בוכה.
חמסה חמסה חמסה טפוטפוטפו ותודה שיש רופאים כמוך שזוכרים.
תגובה מאת: ח ל י | פורסם ביום: 20 במאי 2012 | בשעה: 21:52