תודה לרשימות על בחירות מרתקות – וקהילה

אחרי שהתפרסמו תוצאות האמת רציתי לאמר תודה.


שלשום השתרשר לו נושא חשוב מאוד בטוקבקים של חנן


דיברו שם על רשימות. האם מדובר באינדקס מחוכם של אתרים אישיים, או, האם מדובר בקהילה של כותבים שניזונים זה מזה ומסיבה זו צריכים גם לשמור על נימוס אלמנטרי וכללים כראוי לה לקהילה.


הבחירות הללו לימדו אותי שרשימות הוא הרבה יותר מאינדקס של אתרים עם מראה אחיד.


במשך השבועות האחרונים היה כאן משהו. קראנו אחד את השני, הגבנו זה לזה בטוקבקים או ברשימות


בלי השכנים מסביב לא הייתי חולם אפילו להזדהות פוליטית. תמיד הייתי פוליטי, תמיד בפרטי ובקטן.


הייתי מרותק לכותבים, גם לאלו שחשבו אחרת. רבים מהם כותבים היטב והדומה ביננו רב.


ברור היה לי שאתר שמכיל אנשים שאוהבים לכתוב, בעלי דעות בתקופת הבחירות ידבר פוליטיקה חזק.


זילות הפוליטיקה, המעורבות של הפוליטיקאים בשחיתות, המיאוס שלנו כאזרחים מהפוליטיקה ומההנהגה גרמה להתרחקות מדיון פוליטי. כתיבה פוליטית הפכה בעיני רבים לשיקוץ. כתיבה נמוכה. תעמולה. כאילו אי אפשר לכתוב פוליטיקה בלי להזדהם.


חלק מהתחושות הללו הובעו בחריפות היום בעוד טוקבקים לחנן, וגם כאן.


רמת האכפתיות של הבלוגרים והטוקבקיסטים (חלקם הגדול בלוגרים מעורבים אכפתיים בעצמם), עוררה בעיני מחשבות שמחות על העתיד שלנו במקום הזה. בבדידות של לפני רשימות הרגשתי כאילו לאף אחד כבר לא באמת אכפת. רוב הרשימות והתגובות כאן היו בגדר דיון שמביא כבוד ראוי מאוד לפוליטיקה.


רציתי לקוד קידה בהכרת תודה גם לארכיטקטים, לבנאים, ולהוגים של הבית הזה. אורי, ירדן, ואילן. גם כאן פלא של אכפתיות, יצירתיות, והתנדבות יצרו מקום שמתמלא בתוכן.


אז מה, האם אנחנו קהילה של כותבים שהתכנסו במקום אחד לכתוב יחד? האם אנחנו כותבים באינדקס של אתרים נפרדים ללא אינטראקציה?


הגדרה חביבה למילה קהילה היא – קבוצה של אנשים החיה בתוך חברה מסוימת, אשר לחבריה מכנה משותף כגון פעילות כלכלית או פוליטית, אמונה דתית, אינטרסים, מוצא, תרבות, וכדומה (מתוך רב מילים).


אני בהחלט חושב שאנחנו קהילה. מסיבה זו אני חושב שיש ביננו איטראקציה והפריה הדדית, השלם של רשימות גדול מסך חלקיו, יותר מכך אינני בטוח שרבים היו קוראים את הכתוב כאן בלי האכסניה. בדיוק מסיבה זו אני חושב שצריך לשמור על כללים מסויימים בחיים משותפים.


אסי


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 29 במרץ 2006 20:11 |

משחק במודעות

רינת ברקוביץ השכנה מלמעלה כתבה בפוסט על


"המרחב הציבורי והתרבותי מזוהם ונשלט על-ידי יחצנים, בדרנים ונוכלים. דרכי הביטוי והיצירה נחסמות בפני כל מי שלא מוכן לכרוע ברך בפני ההון והשלטון."
באזרחות למדנו שהדמוקרטיה אינה שיטת השילטון הטובה ביותר, אך, היא ודאי הגרועה פחות ממתחרותיה.


אנחנו בחברה המערבית בחרנו בשיטת שלטון אחרת. "שקלוקרטיה" או monecracy שלטון הכסף. יותר גרוע מכך, בחרנו בשלטון של כסף שמסווה את עצמו כשלטון העם. אנחנו כאזרחים מרשים לשטיפת מוח מהסוג בנמוך ביותר לזהם את הסביבה שלנו, לזהם את ההכרה שלנו ואת זו של ילדינו.


בשקלוקרטיה שלנו העם מאפשר לשליטי האמת – התאגידים לשדר תעמולה בלתי פוסקת במשך רבע שעה בכל שעה בטלוויזיה. העם מאפשר לתלות תמונות של התאגידים בשלטי ענק בחוצות העיר, בדרך לעבודה, התאגידים צועקים באוזניים במכונית ברדיו, ועל האוטובוסים הנעים.


האם היינו מעלים על דעתנו להרשות לממשלה או למפלגה השלטת לשדר תעמולה במשך שתים עשרה דקות בכל שעה בטלוויזיה? האם היינו מדמיינים מצב בו מציבים שלטי ענק של ראש הממשלה אהוב ליבנו בכל מקום במרחב הציבורי? פסלים ותמונות של מנהיגים הם מסימני ההכר של דיקטטורה. שקלקטטורה.


מה שאסור ליחידים או למנהיגים במדינה מותר לישויות העל – לתאגידים.


שטיפת המוח עובדת.


אלי מורנו כתב קודם על בנק הפועלים והקמפיין החדש. זו דוגמא מצויינת לשקלוקרטיה. בנק הפועלים הוא בנק טוב שתומך בקהילה, שנותן צדקה בכיף, אומר האח הגדול. אנחנו מחלקים סנגביצ'ים לעניים, אנחנו טובים. בטח שכחתם שזרקנו לכלבים 900 עובדים רק אתמול. בטח שכחתם שהמנהל מרוויח פי 100 מעובד פשוט בבנק. לא תזכרו שהמנקות אצלנו עובדות קבלן בלי תנאים. בטח שכחתם מי אנחנו. כי אנחנו יכולים למחוק קמטים, לסדר חיוך בוטוקס לעובדים, ולפמפם ישירות לתתהכרה כמה אנחנו טובים. 1984 זה כאן.


אני ברחתי למדבר. בחלל הציבורי שלי בדרך לעבודה יש מקסימום גמל וקצת חול, כי לא שווה להשקיע ולשטוף את המוח כל כך רחוק. אני גם מנסה לוותר על הטלוויזיה ונפלאותיה.


משחק המודעות


יום אחד שיחקתי במשחק. במקום לבהות במודעות החלטתי פשוט לחפש אותן ולספור. כמה מסרים פרסומיים חוצים בלי אישורי את החלל (הקטן יחסית) בין העיניים (והאוזניים). נסעתי תל אביבה וספרתי מודעות בדרך, פירסומות ברדיו, שלטי חוצות, אבל רק את הגדולים באמת. הגעתי ל 300 ברבע שעה עד שהתייאשתי.


אשמח אם תשחקו את המשחק איתי מחר בדרך לעבודה, או, ביום אחרי הבחירות שיבטיחו את עתיד השקלוקרטיה. אנא, ספרו מודעות, חדירה למודעות, שטיפת מוח. מהבית ועד לעבודה, או בכל קטע נייד אחר במהלך היום שלכם. אנא שתפו כאן או במייל, ונגלה כולנו כמה עמוק באמת חדרה השקלוקרטיה אל הדמוקרטיה השברירית הישראלית.


למשתתפים (בעצם לזוכים בהארה) – כמו בכל משחק טוב יוצע פרס. סטיקר "גנדלף לשלטון" בעיצוב ייחודי כחול ולבן. כך נוכל כולנו להשתתף בחדירה חצופה למוחם של אזרחים. וגם כי אנחנו ממש זקוקים לקוסם אמיתי בממשלה.



מודעות לבעיה היא התחלת הפתרון. כדי לפתח מודעות, אני ממליץ לספור מודעות. חוויה מעוררת.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 27 במרץ 2006 1:26 |

פטריות לפני הגשם

הערב, כמעט בו זמנית, מספר כותבים עמיתים לרשימות הביעו את דעתם בצורה ברורה.


הם מצביעים לעבודה.


אני מאמין שרבים מן הכותבים כאן הם נותני טון. קובעי דעה, ראשונים להביע מגמות.


כל כך שמחתי שחייב הייתי לצעוק זאת (עם קישורים).


משה גולדבלט והחולצה הכחולה


אהרון חבר כשחסן פגש את סטאלין


דניאל בלוך בכל זאת עבודה!


רשימה מצויינת של שוקי גלילי מלפני שלשום למה החלטתי להצביע ומדוע


ומלך מלכי המעורבים חנן כהן ואתרו האלמותי פוליטי ועוד עשרות רשימות בבלוגו ברשימות


אולי זו שמחה של מפסידים שמתנחמים בצרת הרבים ואולי השמחה מהטובורג שרוקנתי?


לילה!


ויום לאחר כתיבת הרשימה – ידון רופא למרות הנטיה הטבעית


ויונתן אמיר בפוסט פרה בחירות


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 23 במרץ 2006 21:08 |

תזכורת!! חרם שוקי על שידורי הבחירות של ערוץ 2

בחברת החדשות של ערוץ 2 חושבים שהבחירות הוכרעו. הסיקור שלהם של מערכת הבחירות לא הוגן בעיני.


אני מרגיש שכלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לכלבלב המחמד של קדימה.


הסיבה לא מעניינת באמת. האם זו דעתם האמיתית? האם זו אשלייה אופטית והם בעצם כולם מצביעי חד"ש מרץ עבודה ליברמן וליכוד? האם אני פרנואיד?


אמרתי כבר ברשימה קודמת שאני מצביע לעבודה. הסברתי גם למה. אני מרגיש שמדורת השבט בוערת לכיוון אחד בלבד. לא שיש סיקור רע של פרץ וביבי. יש התעלמות. שקט מוחלט. הכל פרחים, ציוצים, שפעת עופות, וחמס. אין חינוך, אין עוני, אין פערים. אין חברה שמתגלגלת לתהום.


כך, בעזרת כוהני הדת הצליחו האצילים הפאודלים לשמור על כוחם במשך מאות שנים. כך, באמצעות האופיום המודרני להמונים יצליחו הפעם כוהני התקשורת לשמור על כוחם של השליטים ומשפחות האוליגרכים.


שוקי גלילי עמית לרשימות הכריז על חרם על ערוץ 2.


בזירה של תקשורת ההמונים להמונים יש כוח. הם מתפרנסים מהעיניים שלנו שבוהות בשקט בפרסומות.


אנחנו יכולים לשלוח מסר חד. בפעם הבאה אנחנו דורשים סיקור הוגן. כלב שמירה. לא פודל.


אני בטוח שלחרם כזה יש תמיכה מימין ומשמאל.


 ירידה של חמישה אחוזים ברייטינג ומעבר לרשתות מתחרות קלה לביצוע. פשוט לשמור על האצבעות בשלט.


בליל הבחירות אני אציץ בערוץ עשר, ובערוץ הראשון. כמו בבחירות, אין אידאל, אבל בוחרים ברע במיעוטו.


רוצים להפגין גם? אל תלחצו 2. פשוט.


הצטרפו לחרם שוקי על שידורי ערוץ 2. לפחות ביום הבחירות.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 22 במרץ 2006 12:15 |

התנועה ליישוב הנגב של ישענר זאף

החציל והאגדה מקים התנועה לישוב הנגב באחלה פוסט.


אני כבר הגשמתי – אבל תמיד טוב להיות חלק מתנועה. מקבוצה. שזזה. באלכסון (לא קדימה פויה).


האם יש תקווה לנגב הישראלי?


הרושם שלי כתושב הנגב הרחוק הוא שחלום הנגב כעתודת הארץ המובטחת נגוז אל עבר מערב פרוע עצוב וזנוח.


אני זקוק לחצילים וגם לאנשים שיבואו לגור לידי, מבחינתי כולם פציינטים ללא הבדל דת, מין, טחינה או מיונז.


יהיה מעניין.


בהמשך תמונות מהדרך לעבודה.




קשת מדברית חרפית בדרך לעבודה.


 


 




שיטפון מדברי בבוקר מוקדם בדרך לעבודה. כמה כיף לחזור לפוך.


 


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 20 במרץ 2006 12:28 |

שריד של תקווה לפני בחירות

כתבתי כבר כאן למה אני מצביע לעבודה.


כבר לא מקווה לניצחון השפיות. מקווה רק לשינוי סדרי העדיפויות והשיח בעקבות הבחירות הללו.


מקווה שהנושאים שחשובים לי ולמשפחתי הם שיעמדו לפנים (קדימה?), נושאי הצדק החברתי, הפרנסה, הדמות המוסרית והאנושית של המקום בו אנו חיים, חלוקה צודקת יותר של השיתוף של כולנו כאן במדינה הזו.


אחרי נצחון ביבי בבחירות ולאורך כהונתו כולה הרגשתי שאין לי מקום יותר במדינה. מאז התחושה לא השתנתה. רק החמירה.


העשירים בני אלים, העניים עצלנים בטלנים, פושעים ונצלנים. הטירוף הוא שאנשים חכמים ואכפתים קונים את הלוקשים האלו. הלוקשים האלו שמוכרים לכולנו כדי שנעמוד בשקט ונראה את הרכוש שלנו של כולנו מועבר בשקט בשקט לאוליגרכים מודרנים.


עכשיו בניגוד לאז אני מגדל כאן ילדים ויודע שהם גדלים לעתיד עגום, ולמדינה עצובה. התקווה שהשינוי בעבודה יחלחל אל הדיון הציבורי בימים לפני הבחירות נגוזה. שוב שומעים על החמס. ביבי מכתיב את ששומעות אוזנינו, וכולם מתיישרים אחריו. למי אכפת מאנשים שעובדים קשה והפכו לעבדי המעסיקים שלהם ללא תנאים, ללא ביטחון תעסוקתי, מעובדי הקבלן, מהציונים האחרונים שנושאים בנטל המיסים, והמילואים, ושבבי אהבה למקום הזה שנקרא ישראל?


שריד התקווה היחיד שנשאר הוא שהמהפך המחשבתי יחלחל בקדנציה העצובה הבאה אל הלבבות, שהסכינים לא יישלפו במפלגת העבודה, שפרץ יוביל את העבודה בבחירות הבאות לניצחון. שיצליח לשנות את הדיון הציבורי.


האם הסוציאליסטים צדקו? האם צריך להיות הרבה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב? האם באמת כולנו חייבים לעבור ייסורי גהנום כדי להגיע לעתיד טוב יותר?


חבר טוב שעובד יחד איתי במקום העני ביותר בישראל, בסביבה הטוקסית ביותר, בה אנשים חיים בעולם שלישי בתוך העולם שלנו, נסע בשבוע שעבר לחו"ל. כשדיברנו משדה התעופה שאלתי איך הטרמינל החדיש והמפואר. הוא אמר שקשה להאמין שבמרחק מאה קילומטר מהטרמינל חיים ישראלים ללא מים, ללא חשמל, ללא תשתית בעוני אדיר. שילדים במרחק שעה וחצי נסיעה צועדים בבוץ ובגשם לבית ספר שכיתותיו מאסבסט. במרחק מאה קילומטרים העולם שונה. הוא אמר בחכמה שהמבנה המפואר מזכיר לו שהוא ממריא מרפובליקת בננות בריצה מטורפת אל העולם השלישי. במרחק מאה קילומטר משלמים פרוטקשן כדי להקים עסק, חוק וסדר הן מילים רחוקות זכר למשהו מצפון.


עצוב לי, אבל אולי מהעצב הזה תצמח תקווה גדולה.


לילה טוב.


 

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 19 במרץ 2006 20:40 |

מחשבות על רפואה -1

אז נסעתי להחליף היום רופא בקהילה קטנה אחרת.
ד"ר בייקר
בראשית ימי לימודי הרפואה היה החזון או שמא פנטזיה? להיות רופא כפר. לעבוד במקום קטן ומרוחק, לבד, לבד, להיות חלק טבעי מקהילה בה כל אחד מכיר את חברו, ויותר מכך זקוק לו. כי בבית קטן בערבה הרופא הזדקק למכולתניק שצריך היה את הנפח לפרזול הסוסים, שהיה צריך את הרצען והסנדלר, וכולם יחד הזדקקו לרופא. בחלום הייתה כרכרה קטנה ושחורה, סוס קטן ושחור, תיק קטן ושחור, ואולי אפילו גלימה שחורה ומחממת. ככה רציתי. לעבור בשביל מאובק ולשמוע "בוקר טוב דוקטור", לקבל בקבוק שיכר אחרי טיפול טוב. להרגיש חלק משבט מודרני. טוב, ברור שגם הרופאים המיתולוגיים של מסע בין כוכבים בונס וקראשר, השפיעו. אולי אפילו יותר.
התפכחות
אחרי הפנטזיה באה גם האידיאולוגיה. תגובת נגד אישית אל מול הניכור של המקצוע שלי. בכל חדר בבית החולים ראיתי סבל אנושי מצד אחד, ורופאים אדישים מהצד השני. אנשים שהפכו לבעיות ולמחלות בלי איש מסביב. סובסטרט טוב לתרגול הרפואה הקדושה. לא הצלחתי לקבל את המצב של חולה בא חולה הולך. חולה מת, מתפנה מיטה, חולה מגיע. אדם הופך חולה. חולה נעלם. הביתה או באיסוף מהיר אל אבותיו. פנים, ועור וידיים וורידים ולב וריאות, בלי נשמה. רוב הרופאים לא יודעים במי הם מטפלים. מה אהבותיו, תשוקותיו, במה הוא גאה. מי האנשים האהובים עליו ביותר. מה הטרגדיה הגדולה של חייו. מה ההישגים. איך היה רוצה למות… ולחיות? ואני רציתי להכיר את המושבניק טוב הלב, את סיפור הקרבות הנועזים ממלחמת השחרור, את הצלקת של כדור הלגיון הירדני. את הילדים שנולדו, אלו שחזרו אל האדמה. רציתי לעבוד עם אנשים. במקום סדרה זריזה של סטוצים מהירים רציתי את הרומן. מערכת יחסים. אלף מערכות יחסים.
שטחיות.
חוץ מזה שאני שטחי. לא מעניין אותי להיכנס לקצה חומצת האמינו של האנזים המיטוכונדריאלי שטעות קטנה בה גורמת למחלה שאפשר לזהות על ידי עשרים סימנים, אבל יותר מלזהות אין מה לעשות. לא עניין אותי לעבור פירוק מקצועי ושנקרא תת התמחות ולהפוך לרופא של חמש מחלות. מומחה לכבד, או, מומחה למחלות כליה בילדים. המומחיות נשמעת יפה על הנייר אבל באה במחיר אדיר של אבדן יכולות רבות. מעדיף לדעת קצת על הרבה, ואיפה שרוצה להעמיק, להעמיק. מעדיף לחבר את המחלות לאנשים ואז לקרוא עליהן וללמוד, או, להתייעץ. להיות יכול לעזור להרבה אנשים בהרבה בעיות.
שלוליות
למדתי שקשה לטפל רק באדם, יש מעגלים הולכים ומתרחבים בהם נוגעים. כל טיפול או התערבות כמו אבן בשלולית יוצרת מעגלי השפעה. במשפחה, בקהילה, בחברה? המעגלים האלו ברורים בקהילות קטנות. אני יודע שאם אעזור לחולה אחת להרגיש טוב יותר, זה יעזור לבעלה, לבנה, לחברה של הבן, לחבר של החברה, וברפרוף פרפר של תיאורית הכאוס גם לי.
ברור היה לי שהצורה האולטימטיבית לעשיית רפואה שכזו צריכה להיות בקהילה קטנה. ברור היה לי שאני צריך להיות חלק מהקהילה, לחלוק את חיי עם המטופלים. לפגוש אותם בבוקר, לשבת אחר הצהריים עם כוס קפה או ביום שישי על בירה (אחת, כי אי אפשר להיות מסטול. מי יודע מתי יצטרכו אותי להחייאה חס וחסיסה).
לא ידעתי באמת כמה מחיר גובה העבודה מקרוב. מחיר כבד לפעמים. לפגוש את השכנים שלי ברגעי החולשה, לדעת את הצרות, לראות אותם ברגעים המכוערים, בחרדה, ואז לראות אותם שוב מחר בבוקר, גם אחרי רגעים קשים. יש ימים שבדרך הביתה מהמרפאה אני מרגיש שהשכנים, החברים לקהילה שאבו חלקים מהנשמה.
הלכתי להחליף רופא בקהילה אחרת. ופתאום היה לי קל. הצרות שלהם לא ישבו לי בין השכמות בדרך הביתה, ועל הכרית במיטה. פשוט באו, נבדקו, קיבלו טיפול וסלמאת. בלי כל הבילבולציה הרגשית של הקרבה. אולי יותר פשוט להיות בחדר מיון? לעבוד בבליץ? חולה בא, מקבל טיפול זריז ומשוגר הלאה. הביתה, או, למחלקה. טיקטק.
עיר הנמלים
כשהייתי ילד היה משחק כזה. מוציאים מקופסה מעין אקווריום פלסטיק, ממלאים בחול, צדים מלכת נמלים מבחוץ ואז יושבים ומסתכלים על העיר שנבנית. בשלב מסויים מפסיקים לדאוג למלכה ומתחילים לדאוג לעיר כולה. לקהילה.
במקום סטוצים רציתי מערכות יחסים, עם עומק. מערכת היחסים דורשת עבודה. מערכת היחסים עם קהילה דורשת הרבה יותר עבודה. צריך ללמוד את הקהילה, לדעת לחוש את הדופק שלה. לרפא אותה, ללמוד על המחלות הכרוניות שלה החולשות והחוזק, ולטפל אם אפשר. חוסר יציבות או התקף חרדה קהילתי יכול להתבטא בחדר ההמתנה בתחלואה אמיתית. החלטתי שאני לא הולך ללוויות של המטופלים שלי. אני לא יכול. כל מוות או התקף לב פתאומי מביא לעשרות פניות עם מחושים בחזה. משבר בעיר הנמלים משפיע על הנחיל כולו.
אימפוטנציה
למדתי מהר גם שהיכולת שלי מוגבלת. משהו שבבית הספר לרפואה לא לומדים. לפעמים יש את הכלים לעזור לאדם חולה אבל משהו לא עובד. הוא לא מוכן, אתה לא מצליח לגעת, הזמן לא נכון. צריך ללמוד לסגת לאחור, לתת לדוקטור זמן לעבוד. רוב הלימודים שלנו הם בבתי חולים. הטיפול באנשים בבית החולים שונה לגמרי מהטיפול בחוץ. לסביבה המלאכותית של בית החולים מגיעים חולים עם בעיות שהרפואה יודעת להתמודד עמן. אנלוגיה ששמעתי פעם משווה את ההתמודדות עם חולי בבית החולים לסביבה של גן חיות. הכל סטרילי. שקט. מוגבל. בג'ונגל שבחוץ יש הרבה יותר פרמטרים לשינוי. הרבה יותר בעיות. למדתי שיש המון בעיות שאני עומד מולן ואין לי תשובה טובה. עייפות. כאבים במקומות שונים. גוף שמזדקן עם נפש צעירה שלא מוכנה. צניעות. אני לא יכול לעשות הכל. לא קל לנו כרופאים להכיר בכך שבעצם יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות למען מעט אנשים, ומעט שאפשר לעשות למען הרוב.


אחלה מקצוע. המשך יבוא.

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 15 במרץ 2006 23:05 |

דרום אמריקה – יבשת של תקווה

מדינות ואזרחי דרום אמריקה הם אולי הקורבנות הגדולים ביותר של הקפיטליזם הדורסני, והגלובליזציה. במקום להתקדם קדימה עמדו המדינות במקום ורבות מהן עם כלכלות שצמחו יפה לפני ימי האולטרה קפיטליזם הגלובאלי כמו ארגנטינה קרסו. ה"חופש" בסגנונו הקפיטליסטי יחד עם דמוקטטורה שנתמכת בהון אמריקאי רב לא השיגו דבר בדרום.


בשנה האחרונה מתרחשת מהפכה ביבשת הדרומית, מהפכה שעומדת לשנות סדרי עולם. לבוחרים במדינות נמאס ממדיניות שליטת ההון והצביעו בידיים עבור מנהיגים סוציאליסטים. המפלגות השמרניות נוחלות תבוסה אחר תבוסה, ותקווה חדשה מתעוררת ביבשת. לא מדובר בסוציאליסטים סטייל קובה, אלא, בסוציאליסטים דמוקרטים שמדברים על מהפכה חברתית.


המהפכה השקטה בדרום אמריקה, יחד עם סין, הודו, וחלקים מאירופה מאותתים על המשך החלשות ההגמוניה הגלובלית של אמריקה. הגמוניה זו עם כוונות טובות אולי, מתבססת על התקדמות מטאורית של המערב על חשבון רוב אנשי העולם שמבוססים בעוני, בחולי, בתסכול.


אי אפשר להמשיך לאורך זמן בפערים ענקיים כאלו ברמה העולמית והאנושית.


כתבה מעניינת בנושא מהיום

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 4 במרץ 2006 20:54 |

אפליית בריאות הדרום – מאמר + מספרים

מאמר קצת ישן, אבל, המצב היום קצת גרוע יותר, כך שהמאמר תקף ויותר.


לפני הצבעה בבחירות כדאי לזכור טוב טוב מי המזניחים הסדרתיים, המפלים והמושחתים.


בעבודה יש תקווה לשינוי. לא דרמאטי מספיק, אולי לא מספק, אבל לפחות שינוי כיוון.


שבתשלום

קטגוריות: כללי | מאת: assi | פורסם: 11:15 |