*נשלח במייל לשר הביטחון עמיר פרץ.*

מנהיגי,
כתומך במפלגת העבודה, כתומך ותיק יותר בדרכך אני כותב כאן בעצב וכאב.
אני מבקש את התפטרותך ממשרת שר הביטחון. אני דורש שדרוג שלך ממנהיג מפלגתי למנהיג ברמה הלאומית. אנא, הרתם למשימה של בניית החברה האזרחית של מחר, חברה שתשמש בסיס יציב ועורף חזק למלחמה הבאה. אני קורא לך לקיים את הבטחותיך לבוחרים. הן גם יחזקו את הביטחון של כולנו.
דרוש את משרד האוצר יחד עם משרד הרווחה. לחילופין, היה לשר הרווחה, העבודה, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, וכל שבר תיק אזרחי שנשאר זנוח. פעל במהירות ובנחישות לשיקום רסיסי החברה והאמון בשלטון המרכזי.
ביום הבחירות, לפניו וגם אחריו האמנתי בדרך. דרך של שלטון אזרחי שפוי. דרך של הגברת השוויון, וחיזוק החברה האזרחית. הופתעתי מאוד מבחירתך בתיק הביטחון. ידעתי שתוכל להיות שר ביטחון מצוין. ידעתי גם שלא בחרתי בך לשם כך. לא עכשיו. רציתי בשינוי פני החברה האזרחית במדינה. בעשור האחרון חזינו ביצירת שכבה אדירה של עוני עמוק, הפרטה והרס של שירותי המדינה, הפרטת הנכסים המשותפים למשפחות ההון. עבדות מודרנית לבשה צורה של עובדי קבלן. הזנחת האזרחים על ידי מדינתם הייתה בעיני ובעיני רבים ממצביעי העבודה החדשים – מתכון בדוק לאבדון. בימי ביבי זכויות התאגידים גברו על זכותם של אנשים לחיות. ראיתי בך אביר לוחם למען אנשים בני כל העשירונים, מכל הקבוצות במדינה. מהכסא בקריה לא האמנתי שתוכל לשנות דבר בבעיות הבוערות ביותר שלנו. תקוותי היחידה הייתה שתפעל לקיצוץ עמוק באיש השמן והחולה שכולנו סוחבים על גבנו השדוף אם להשתמש במשל נתניהו – מערכת הביטחון.
המלחמה האחרונה הדגימה בקיצוניות את השלכות התעלמות השלטון האזרחי מאחריות. הפרטה וקיצוץ לחתיכות של שירותי הרווחה, החינוך, ובעצם כל שירות חיוני בזמן שלום, הובילה לקריסה עמוקה יותר בזמן מלחמה. אזרחים הוזנחו לנפשם בקברי בטון, נתונים לחסדיהן של עמותות צדקה.
אתה אשם בהזנחה זו בהימנעות מכוונת מהכרזת מצב חירום בצפון. במלחמה הגנת על חיילים ובעלי הון והפקרת את האזרחים, אלו למענם נבחרת. כמו בימי חול גם בשעת חירום עניים הופקרו יותר מעשירים, ערבים יותר מיהודים, זקנים וילדים יותר מצעירים. הכוח עמד לרשותך לגייס את משאבי המערכת הביטחונית לסיוע בחלוקת מזון, בשיפוץ מהיר של מקלטים, בהקמת ערי מקלט בבסיסי צבא, בלקיחת המושכות מהרשויות המקומיות ובאמצעות פיקוד העורף לדאוג לעורף שעמד חזק מאחוריך. נכשלת בכך. יישרת קו עם פקידי האוצר שהתנגדו לשבירת התקציב. מעלת באמון אזרחיך.
כיום,  אחרי המלחמה, אתה תומך בדרישה הבדיונית של ראשי הצבא להגדלת התקציב בשלושים מיליארד שקלים. שלושים מליארד שיבואו מהמשך ריסוק מדינת הרווחה ומהגדלת נטל המיסים החונק.
אלו ראשי הצבא שהשליכו את כספי התקציב ברכישה של טכנולוגיות מתוחכמות, בבנית חיל רגלים דיגיטאלי, ופצצות חכמות הזניחו את צבא המילואים, ואת מוכנות הצבא הסדיר לקרב. האם אתה בוטח בהם שישתמשו בכסף הנוסף ביעילות? אני לא.

כדי לקיים את הבטחותיך לבוחר אתה חייב להתפדרג. להתפטר ממשרד הביטחון, ולהשתדרג לבונה החברה האזרחית. תרומתך לביטחון ישראל תהיה גדולה לאין ערוך. התפטרות ממשרד הביטחון לא בגלל כשלון אלא למען צו אזרחי חשוב הרבה יותר תתפרש כהקרבה ולא כחולשה. לאחר שתצליח במשימה זו – תוכל להנהיג גם את מערכת הביטחון לאחר הבחירות הבאות – הפעם מכס ראש הממשלה. בהשארות ותמיכה ללא סייג במערכת הצבאית המסואבת – תעלם מהמפה הפוליטית ואנו נזכה בשנים נוספות של קלקלת שוק "חופשי" שתרסק סופית את ישראל האזרחית.

בכבוד רב,
ד"ר אסי סיקורל.

בעקבות ביקורת ספר אצל ריקי כהן השכנה רכשתי לגברת ובעצם לעצמי את הספר טירוף מושלם.

*כמה כיף לכתוב לרגע על נושאים שפויים*

ספר מאת ג'ודית וורנר עיתונאית אמריקאית שבילתה את שנות ההורות הראשונות בצרפת מדינת הרווחה, ועשתה תושב חוזר לארצות הברית של הקפיטליזם הדורסני.

באופן טבעי הוחלקה לתפקיד אם הכדורגל סלש אם המיניוואן. הבעל עבד קשה. כי עובדים קשה באמריקה. אין 50 ימי חופשה שנתית, ושבוע עבודה של 35 שעות. כדי לחיות טוב צריך לעבוד, והרבה. פתאום היא הבחינה שבמדינה שמתנערת מאזרחיה בכל תחום אין מסגרת נורמאלית אחת לרפואה להנפיש בה את ילדיה ולהחיות את נפשה. העלות האדירה של חינוך טוב לפני גיל בית הספר ואחריו הדהימה אותה. היא גילתה המוני המוני נשים שהחליטו להפסיק לעבוד מחוסר ברירה. היא – ואנחנו שגדלנו בשנות השמונים של נערה עובדת, שחשבנו שאישה יכולה לעשות הכל ויותר (כי אנחנו הגברים מה לעשות לא יכולים ללדת וממש אבל ממש קשה לנו להניק) מוצאים יותר ויותר אמהות שבוחרות בקריירת האמהות. כולן מציגות זאת כבחירה. כעשיית המעשה הנכון למען הילדים. כאופציה אחת שנבחרה מתוך מגוון אינסופי של אפשרויות. כשהכותבת חופרת קצת יותר לעומק היא מגלה את השקר העצוב. הרבה אומללות. חוסר ברירה. ויתור שלא מרצון.

הספר זועק את זעקת הנשים בנות מעמד הביניים + באמריקה. בשילוב של אטימות חברתית, ממשלתית, וזוגית הנשים נאלצות להקריב את חייהן על מזבח הילדים. לא תמיד מרצון.

בהמשך היא מדברת על המירוץ להצלחה שכולנו כופים על ילדינו. אם הם לא ינגנו, או, יהיו מעולים בספורט ומחוננים, וגם יציירו יפה אין להם סיכוי להצליח. היא טוענת ובצדק שהדור שלנו עובד קשה הרבה יותר כדי להגיע לאותה רמת חיים של הורינו. יותר מכך, תואר ראשון, בגרות, והרבה פעמים תואר שני אינם מהווים הבטחה לפרנסה טובה לילדינו ולכן אנחנו חייבים לקדם בכל דרך. כבר כתבתי פעם מזווית של רופא על הטירוף של קלינאית תקשורת / ריפוי בעיסוק / פיזיוטראפיה התפתחותית / הפרעת קשב וריטאלין. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להראות את הצלחתנו בילדינו. אנחנו מפתחים מוצר בתנאי תחרות עצומים ולא משנה המחיר – האישי שאנו משלמים, הרגשי שהם משלמים.

הפרק המטריד ביותר מעלה על שולחן הניתוחים את הבעלים. הגברים החדשים האלו שהבטיחו שוויון במערכת היחסים והפכו תוך שנים מעטות לאבא שלהם זה עם הפנים מאחורי העיתון, ונעלי הבית והכורסא. אנחנו שטופחים על ראשי הילדים המקולחים, בפיג'מות ומתפללים שרק יירדמו. הפרק מדבר בהרבה אהבה על הכלא בו נמצאים הגברים הללו. כלא זהב של שמונים שעות עבודה שבועיות, ללא ביטחון תעסוקתי, עם חסר מתמיד בכסף שצריך למלא בעבודה נוספת והתנתקות מהמשפחה. נשים שראיינה מדברות על תהליך קסום בו נהפכו מבחורות סקסיות בטירוף, קרייריסטיות, לדודות פולניות מעצבנות ונודניקיות לבעלן. היא גם מדברת על סקס, או, בעצם על אין סקס. הנשים מרגישות שמישהו מרמה אותן. מישהו הפר את חוזה הנישואין.

הקריאה המרכזית היא לפעולה. פעולה שתיצור הזדמנות לנשים לבחירה אמיתית. מערכות איכותיות וזולות לחינוך, מקום בו הילד בידיים בטוחות, ללא התעללות ואלימות. מערכת חוקים שתאפשר חופשות לידה ממושכות, ובטחון תעסוקתי לאורך שנים.

הספר מאוד עצוב.

בחלקו הרגשתי שמדובר בנשים שחיות הכי טוב בעולם, עם כל המותרות, הביטחון והכסף, עם רכבי 4X4 ענקיים, ותכשיטים שיושבות יחד ומייללות על מר גורלן. לפעמים הסכמתי עם כל מילה.

הרגשתי שצריך לקום הגבר שיספר את סיפורם של הגברים שכלואים בצד השני של הסיוט. בעבודה אינסופית, במרחק מילדיהם, מחמיצים את רגעי השמחה והעצב, את הבכי והצחוק. העצוב ביותר הוא המחיר שמשלמת הזוגיות במיטת סדום הזו.

הספר בעצם מבכה את הפער בין המיתוס לתוכו גדלנו, למציאות בה אנו חיים. נו בסדר. אמרו לנו גם שלא נצטרך ללכת לצבא ולהלחם. אז אמרו. הרבה שקרים שיקרו לנו.

אני יודע שאני עובד הרבה יותר קשה משעבד אבי בגילי. הם גם חיו יותר טוב, בנו בית קרקע פחות או יותר עכשיו, וכל זה בלי תואר שלישי או רביעי. אני גם עובד עם הרבה פחות זכויות, ובטחון תעסוקתי. רוב הגברים המפרנסים של דורי עובדים ללא תנאים בעבדות של פחד שמחייבת אותם לשפוך חיים במטבע קשה של זמן רק כדי שלא יחליפו אותם במודל צעיר יותר. במקום להיות עם ילדינו ולגדלם בעצמנו אנו קונים זמן בחוגים, משפרים את המוצר עם ריטאלין, וחיים לבד. במקביל למשפחה. אני שונא לעבוד. אני אוהב להיות בבית. אחרי מספר ימים עם הילדים המטלות הופכות קלות וזורמות. גם אני קניתי את המיתוס של הורות שוויונית וחי בעצב שבפער בין הפנטזיה למציאות ההזויה של רופא צעיר. אני לא יכול לשלב בין שני התפקידים, כי כל אחד מהם דורש טוטאליות שקשה כל כך לתת. נכון, הנשים מקריבות הרבה, המהפכה הפמיניסטית מאכזבת מול מציאות קפיטליסטית דו פרצופית. אני עדיין חושב שהמפסידים העיקריים של הדור הם הגברים של הדור הבינוני פלוס. בעצם לא אנחנו. הילדים שלנו. הם המפסידים העיקריים.

אזהרה – הספר עלול לגרום למריבות בין בני זוג. כל הקורא עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

אריאנה מלמד כותבת כרגיל מצויין על הספר.

טירוף מושלם באתר טקסט – פרק הפתיחה של הספר לקריאה לפני קנייה.

בתוך ההרס הגדול, הדיכאון הלאומי, והקושי בתפקוד היומיומי הביאה המקוללה כמה זוטות נעימות. כמה דברים שיישארו מאחור ועליהם אספר לנכדי כמו שסבא סיפר על גנבת התרנגולת והמרדף אחריה קצת אחרי לטרון.

1. פרוייקט הלו לבנון הלו ישראל של עמי בן בסט חשף את דרך התקשורת הזו בין אנשים, עוקפת ממשלות וצבאות, חוצת גבולות ומעוררת מחשבות. הבלוגים יכולים ליצור שינוי לפחות ברמה האישית – בהבנה טובה יותר של בני האדם מהצד השני, בהפחתה של היוהרה. לשיחות מעבר לקווים יכול להיות תפקיד גם בהחלמה והשלמה לאחר המלחמה. אני ממשיך לקרוא במיוחד את הבלוג הנפלא של ד"ר רמזי מבירות. תודה עמי!!


2. בלוג המלחמה של YNET הוא בלוג משותף לרבים שסיפרו את קורותיהם. כל כך מעניין לקרוא את החוויה הקולקטיבית שנצרבת מתוך המון חוויות אישיות, במלחמה הזו ייכתב שיח אזרחים במקום שיח לוחמים של המלחמות הישנות.


3. את הפנינה האמיתית קראתי שם היום. לילך בשן כותבת על אלוהי המלחמות שגר ממש ליד בפנטזיה בתוך מציאות מטורפת. תודה לילך על הטירוף השפוי.


4. הפליטים האישיים שלי הלכו לבקר בצריף בן גוריון. בכלל, המקום שופץ ומרשים מאוד. תחושת המנהיגות החסרה היום מורגשת בכל פינה בצריף הצנוע מלא בספרים, ברהיטים הפשוטים, בנעלי הבית. בהשוואה למנהיגי העשור האחרון הנהנתנים, לובשי חליפות ורכבי השרד, הקשורים הטבורם להון הגדול הצריף הקטן הזה באמצע המדבר משמש תזכורת שאפשר גם אחרת. בהסתפקות במועט, בחיי שיתוף, בדאגה אמיתית לאזרחים. ציטטות של בן גוריון חרוטות על סלעים בקרקע בדרך לצריף. אחת מהן – "הנגב יהיה המקלט של מדינת ישראל" צימררה אותי ואת פליטי.


5. התגייסות הפרטים בדרום למען הפרטים בצפון הראתה את הסולידריות ועצמת החברה שלנו. אנחנו חזקים מאוד. הנגב שלי מָלַא אורחים. כל חדר פנוי נתפס, כל אכסנייה התמלאה. התנועה בכבישים הריקים התגברה. אנשים ארחו, בישלו, עזרו, חייכו, חיבקו. ההתגייסות הפרטית הדגישה את התנערות הממשלה מאזרחיה בכיעורה. המלחמה לימדה כמה רחוק הלכנו כולנו בהפרטת האנושיות למען הכסף. מלחמה כמורת דרך.

* פכים קטנים – זוטות, דברים קלי ערך. אנקדוטות (מתוך רב מילים).

זיו ספקטור מפעל של איש אחד הקים חווה אקולוגית ממש בכניסה למצפה רמון בין בית הקברות לאיזור המלאכה הקטנה. כבר כמה שנים שאני מסתובב באיזור ונמנע מכניסה פנימה. יש משהו שהפריע לי בקונספט של שטח גדול במדבר שלי הציבורי שנמסר לפרטים.

לפני כשנה נשקו הדרכים כשקבוצת מנהיגות צעירה שזיו יזם – (קבוצת נערים בדואים שנבחרים לאחר תהליך סינון לקייטנת העצמה של חודש וכוללת טיולים, סדנאות, ועבודה למען הקהילה) הגיעה לשפץ את מבנה הבוץ האוקולוגי בו התכוונו לפתוח מרפאה בכפר בדואי בלתי מוכר.

התרשמתי מהשקט ורוח העשייה של זיו. אדם שמאס בדיבורים ובחר במעשים. ברמה האישית. הוא בחר בעשייה מתמדת של שינוי חברתי במערכת היחסים הנפיצה ביותר היום בישראל. זו שבין הצעירים הבדואים לישראל, חברה ומדינה.

מאחר ורק התחלתי בעשייה חברתית שוחחנו קצת בין רגבי האדמה – איש עם דעות מוצקות ומילים חותכות. מאז כתושב באיזור ורופא במצפה הקשבתי יותר טוב.

זיו הקים בשתי ידיו את דור המדבר "סטארט אפ חברתי" להעצמה אישית וקבוצתית של נוער ללקיחת אחריות בחברה בה הוא חי. הצעירים בני קהילות ומגזרים שונים עוברים הכשרה, העצמה וצוברים נסיון בהובלה ועשייה חברתית.

לאחרונה, אחרי שנה של פעילות אצלנו ולקראת סיומה, נוצר קשר שוב ואמורים היינו לשבת ולדבר קצת לשמוע, ולחשוב יחד על המשך הדרך שלנו בעשייה חוץ ממסדית רפואית בנגב. המלחמה קטעה את התכניות. אתמול בירידה ממצפה רמון ראיתי רכבים בחנייה בחווה. היום ב YNET הבנתי את הסיבה.

קבוצת צל מדבר מארחת בהתנדבות מאות בני נוער לסדנאות מרוכזות. אין כאן נופש פעיל על הים עם ארטיקים נוסח גידמאק. הימים מלאים בפעילות ועשייה. בני הצפון לומדים להכיר את המדבר. יוזמה מדהימה.

צל מדבר וזיו – אתם גדולים. אני אקפוץ בדרך למרפאה ואדווח מקרוב על העשייה ואם תצטרכו רופא חס וחסיסה אל תתבישו.

הימים האחרונים ימי חשבון נפש עצוב.

קשה לישון בלילות.

הוואליומים וחבריו זורמים כמים אצלי במשרד, אמהות נשברות וממררות בבכי. אבות מחניקים שיעול נבוך, לא מצליחים להרדם.

שני בנים בלבנון, שלושה. לכולם קראו, או עוד מעט קוראים, ואמהות שולחות חבילות שאמורות לרדוף אחרי החייל עד לבנון לפי דואר צבאי. שכחתי כבר את הדבר הזה כמעט.

אל החייל –

מספר אישי

דואר צבאי

בנים מתקשרים, מעבירים SMS, משקרים בטלפון.

לאבא מגלים, לאמא לא, ולהיפך. משפחות חושפות קצות עצבים ומשברים ישנים. אף פעם הוא לא סיפר לי כלום. רק לאבא. הוא סומך עלי. הוא לא סומך עלי. הוא שומר עלי.

אני לא מצליח לישוןןןןןןןןן.

יום אחד עצוב נורא ונראה שמכריעים אותנו. למחרת הלב מפרפר בתקווה. כך כבר חודש מקולל.

בקרוב גם אני שוב במדים והמלחמה הזו ממשיכה להראות את חוזק העם, ולצעוק מחולשת המדינה, והצבא.

קשה לראות את זה. כולנו גדלנו עם סיפורי ניצחון. וקשה לראות איך קבוצת גרילה קטנה משיגה תיקו עם היחידות הטובות ביותר שלנו. קשה לראות את הצבא שהפך כבד יותר ויותר. צבא תלוי טכנולוגיה עילית, עם חזון ארגוני לכל יחידה, מחשב כף יד לשלישון ולפ טופ לאפסנאי, עם לוגיסטיקה במקום תחזוקה, ופצצות חכמות. צבא עם חיל רגלים קטן ומוחלש, עם שריון פגיע. סדרי העדיפויות השתבשו. נראה שגנרלים כמו הרבה גברים אוהבים צעצועים מחוכמים. חי"ר זה לא מעניין כמו אמצעים מיוחדים שעושים ביפפפפפפפפ.

קשה לראות את זה. האזרחים המופקרים בידי המדינה. המדינה שמתנערת מאחריותה.

ולמרות הכל, (קטע סופרגלו), אני גאה להיות כאן. אני אוהב את המדינה הזו. אני מאמין בתקווה החדשה שסיום המלחמה הזו יילד. האזרחים הוכיחו את כושר עמידותם. את נכונותם לקורבן. את חוסנם. עכשיו נשאר לנו רק לשנות את המדינה. לדרוש מנהיגים בשיעור קומה בן גוריוני כמו שמגיע לנו. לדרוש צדק. למרות הדמעות והקורבנות התקווה מפעפעת, כי חייבים להיות אופטימיים עד כדי פסיכוזה או לא לחיות במקום הזה.

רופאים מאמינים שאפשר תמיד בכל מצב לעשות משהו, לשפר, להציל. אני עדיין מאמין שיש לנו תקווה. ברור לי שנזדקק לכימוטרפיה קשה, לכריתת איברים נמקיים, לביופסיות מסרטנים בגוף האומה, ולחבישות ושיקום ארוך. אבל בסוף נבריא. עם קשה עורף שכמותכם.

זהו, עברו שלוש שניות דבק.

לילה שקט שיעבור על כוחותינו, על ילדינו, ועל עמנו. ואמרו אמן.

לילה של שינה שקטה לכל האמהות והאבות, חלומות פז כי המציאות ממש לא נוצצת.

קצת באיחור גם YNET עושה יסודי על הפקרת העורף. כדאי לקרוא.

כתבתי קודם על המגש בלי הכסף.

על הפקרת האזרחים על ידי המדינאים.

לשמחתי עוד רשמים כותבים היום על הבושה הגדולה, הזועקת, המדממת של החברה הישראלית. חברת הצדקה. חברת הפרטה.

סוף סוף פרשנים מתחילים לדרוש אחריות, צדק, חיבוק לעורף רדוף.

רינו צרור דורש היום ממשלת עורף דחוף!

אריאנה מלמד שואלת איפה המדינה?

הכשל המודיעיני לא היה אל מול גבול הצפון והחיזבאלה. הכשל המודיעיני היה בדרגת ריקבון השלטון המרכזי. בהתנערות השלטון מאזרחיו – סיבת קיומו. אותם אזרחים שנדרשים לתת נשמתם ודמם למדינה על אזרחי ובמדים. הכשל המרכזי הוא בסדרי העדיפויות. זכותו של בעל הון להרוויח עוד ג'ובה חשובה יותר מזכותו של אזרחון קטון לחיות. בלי כבוד. פשוט לחיות. הדגמה טובה ביותר ניתנה לנו מהסדר בו מתקבלות החלטות על פיצוי. ראשית, לא מכריזים על מצב חירום או מלחמה. שנית, מפצים עסקים גדולים, את בעלי ההון. הם כבר יידעו לדאוג לעצמם. אחר כך חלק מהשכירים, ועסקים קטנים רק אולי. והשאר? שאבדו את ביתם? את חייהם על מזבח הקטיושה? הם כבר יקבלו צדקה מהשופרסל, או מלתת, או מביל גייטס…

והארץ תרעש…

המתים שלנו מתחת לקו.

 העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטר, זקנים וילדים ,בבגדים הקרועים, במקררים הריקים.

אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו ניצלת לה מדינת הפרטה.

קשה לתאר את רמת האכזבה מאלו שהצבעתי עבורם. אלו שחשבתי שישנו את סדרי העדיפויות, והרי צריך היה כל כך מעט כדי ליצור תחושה של סולידריות אמיתית, של שותפות דרך בין צבא, ממשלה ואזרחים.

נולדתי למדינת רווחה לדוגמא. מדינה של צדק חברתי. של שותפות גורל וסולידריות. הסולידריות היא הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו עם ראש מעל המים. רק הלכידות.

היום אנחנו כבר לא צריכים לשאול מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה. כולנו נותנים. ונותנים. ונותנים. הבעיה היא שהמדינה, זו שהקימו בדם וזעת אפיים, היא, היא לא מבזבזת תאים אפורים על מה היא יכולה לעשות עבורנו. היא ממשיכה לדאוג לקבוצה קטנה בשפיץ של הפרמידה, ואנחנו משלמים את המחיר. בכל הצורות.

וזו אולי האכזבה האדירה של המלחמה השמינית.

נ.ב. מסר אישי לביבי נתניהו. לא אשכח לעולם איך ריסקת את החלום הציוני לחתיכות ביושבך באוצר. 

נ.נ.ב מסר אישי לעמיר פרץ לא אשכח את מעשיך היום בקלפי של מחר.

תוספת מאוחרת :

אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים  ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.

לפני שבוע פתחתי בלוג באנגלית עילגת.

לאחר עשרות מיילים שכתבתי לחברים מודאגים ועצבנים מבחוץ, ובעקבות שיחות עם בלוגרים לבנונים ואחרים החלטתי לשפץ חלק מהמיילים ולפרסם בבלוג זמני.

מעניין איך קל יותר לכבס כביסה מלוכלכת בפנים בבלוג העברי, ואיך הממלכתיות פורצת בפוסט לעיניים זרות.

פוסט חדש מאתמול מספר על הנסיעה החטופה שלי צפונה. החיים בסרט. 

שוקי השקיע והתקין גרף נפילות קטיושות בישראל. כדאי לראות, הממוצע 100. המסקנה שלי שונה משלו. אני חושב שחיזבאללה מגביר את הקצב.

moon השקיעה במפה שמראה את ישראל נקודה אדומה בתוך עולם מוסלמי. היא שואלת איך יכול להיות שאנחנו כל כך מרגיזים את כולללם? אני חושב שהתשובה קלה. העולם כולו זקוק לשעיר לעזאזל. לקורבן. לשק חבטות. הייתי יכול להשקיע במפה מקבילה של כל המלחמות שמתרחשות היום בעולם. בצ'צ'ניה מתים אנשים בכל יום. בעיראק. באפגניסטאן. בהודו פיגועים וקרבות גבול עם פקיסטן, בסרילנקה מלחמת אזרחים מוגבלת בין המורדים שייבשו נהרות ושדות אורז לממשלה מקולומבו. כוחות אתיופיים פלשו לסומליה כדי לתמוך בממשלה שם. בסודן מיליציות שנתמכות על ידי השלטון המרכזי ממשיכות ברצח שיטתי של אפריקאים שחורים בחבל דרפור ובדרום המדינה. שכחתי משהו? כמה שומעים על הקונפליקטים האלו ב CNN? כמה שעות משקיעה מועצת הביטחון בכל קונפליקט? יהודים תמיד נמצאים תחת זכוכית מגדלת, או, בעצם מיקרוסקופ אלקטרוני. אנחנו מרגיזים. אנחנו מעצבנים. האף שלנו ארוך. במיוחד כשאנחנו חזקים. תמיד היה כך ותמיד יהיה. גיא בניוביץ' מביע את מחשבות הרדיפה שמלוות אותנו כיהודים בהקשר של המלחמה הנוכחית בצורה טובה הרבה יותר ממני. שווה לקרוא.

שבתמלחמה.

מראה המלחמה כמראה המדינה.

בצפון נשארו רק שרידים של עורף. העניים, הנכים, הקשישים. הפערים החברתיים. מי שיכול נכנס לרכב כבר מזמן ונתן גז דרומה. אלו שיכולים אפילו יותר ממשיכים בתכניות הקיץ הרגילות הח"ולה (לא האגם).
בלבנון הדרומית שנושקת לצפון המצב דומה. אלו שנשארו לא יכולים לצאת. זהו. עכשיו הם וגם אנחנו יורים פצצות חכמות ורקטות גאונות. הפצצות שלנו מונחות בלי לייזר אל העניים מצפון. כדוריות המתכת של הרקטות ננעלות על המטרות החלשות ביותר אצלנו.
בשנים האחרונות איבד העורף השיורי הזה את תשלומי ההעברה והקצבאות שהחזיקו את הראש מעל המים.הנכסים המשותפים שלו ושלנו נופרטו עד דלא ידע. רבים איבדו את עבודתם. ברי המזל מועסקים בפטנט המודרני לעבדות שנקרא חברות כוח האדם. הם גם הראשונים שיפוטרו אחרי המלחמה כדי להגן על כספם של בעלי ההון. אלו נמצאים רחוק רחוק. הם אלו שמשלמים את מחיר המלחמה הביזארית הזו בגופם, הניצולים ישלמו את המחיר בעבודתם ופרנסתם.
אנשים טובים, עמותות, חברות מסחריות משנעים עכשיו מדי יום אלפי אנשים שלא יכולים ללכת לבד מהצפון להתאווררות קצרה בדרום, וחזרה אל התופת. אתמול בדקתי רבים כאלו שהגיעו ממשכנות העוני אל אכסנית הנוער המקומית. מרוטים. עצובים. לרבים אין תרופות, או אין כסף לשלם עליהן. הם כבר לא מצפים לכלום מהשלטון המרכזי שאכזב כבר אלף פעם. אני יודע שהשלטון שמסכן את חייהם במודע לא מגן על זכותם הבסיסית ביותר. לחיות. לנשום. לאכול. לשתות מים. לא מדובר כאן בזכויות יסוד ממגדל השן של פעילי הזכויות. מדובר כאן ברצפה. עניים זכאים לסיכוי נמוך יותר לחיות. למרות הרצון הטוב ששופע יש בנתינה הזו של נופש בדרום בנדבה השפלה.
עמותות, אלפי מתנדבים, אומנים, ספקים, התגייסו לחלוקת מזון, לאספקת שירותים חיוניים, להתקנת מזגנים במקלטים, לשעשוע הילדים. אצלנו במלחמה המופרטת הצדקה החליפה את הצדק.

אתמול שמעתי ברדיו שהכנסות המדינה ממיסים עלו על התחזיות בכך וכך מליארדים. גם בשנת 2005 היו המון עודפים. איפה הגבר שיפתח את הברז ויתחיל לשפוך את העודפים, (הכסף שלנו) על העורף הרדוף? איפה אביר השוויון והסוציאליזם בעדו הצבעתי? בעדו שכנעתי וכתבתי? איפה הנבחרת המנצחת שלו? טבעו בדם ואש ותמרות עשן? חודש חודששששששש כבר שהאנשים הללו יושבים בקברי הבטון. איפה שרת החינוך שלי שתגייס ותשלם למורים וסטודנטים מהארץ כולה לטובת בידור, הוראה, וטיפול בילדים הכלואים בין הפגזים?

שלשום נסעתי צפונה. הכביש צפונה מלא להתפקע ממשאיות צבא שמובילות שמן למכונת המלחמה. כמה קשה למלא את המשאיות הללו לאחר שירוקנו את בטנן בגבול במזון, באספקה, בארוחות חמות לעורף החזק? כמה קשה לגייס את החטיבה הכחולה הנודעת מפינוי גוש קטיף, מיטב הנוער הג'ובניקי לסיוע ברכות ובנחישות לבניית בזק של חדרי ביטחון? לשיפוץ מקלטים? לתיקון תשתיות ניזוקות? להתחלה של ריפוי? כמה קשה יכול להיות להוציא מכרזים לבניית בזק של מקלטים בכפרים ערביים?

המתים שלנו מתחת לקו. העוני, החמלה, המינוס בבנק.
הם שולי החברה.
הם זועקים מבתי הקברות בעכו ובמרר, מתרשיחא ונצרת, מטבריה ונהריה.
והם באים על כסאות גלגלים, עם קטטרים, זקנים וילדים ,עם בגדיהם הקרועים, במקרריהם הריקים.

אנשים עלומים.
הם המגש ללא כסף (אפילו לא מצופה בכסף) עליו ניתנת לאולמרט המלחמה.
עליו נבנה כוח ההרתעה של צה"ל בשנים הבאות.

ההיסטוריה תבוא חשבון עם האחראים להעמדת אזרחים בקו האש. אהוד ברק, ראש ממשלה כושל בעוד נסיון כושל להציל את עורו הפוליטי ברח עם הזנב בין הרגלים מארץ הלבנון. אריאל שרון שנטל את המושכות מיד אחריו קיבל אינתיפאדה 2 לפנים, והוביל את מדיניות ההתעלמות מההתעצמות, ממחסני הנשק, מהבונקרים, מהאימונים והכסף האיראני שזרם אל הגבול שלנו. עד לפתח ביתם של האזרחים. שותפיו לעיוורון עומדים בראשנו עד היום. מהעבודה, מהליכוד ומיצור פוסט ליכודי שנקרא קדימה. עוד נסיון להצלת עור פוליטי הוביל להתנתקות מעזה שעולה במטחים יומיומיים על שוליים אחרים. אלה מהדרום. המושבים הנשכחים, העיירות העניות. כולם הובלו אל החזית. 
לפני יותר מעשור בעידן אוסלו הטוב והמיטיב ידעתי שגם אם נעשות טעויות הן נעשות מתוך כוונות טובות. מתוך ראייה של מנהיגים את טובת מדינתם ועמם לפני טובתם האישית. בעשור מאז אני כבר לא בטוח. האם ההתנתקות נוצרה לאחר מחשבה עמוקה ומתוך צורך וראיית העתיד? ואולי נבראה במוחם הקודח של יועצי תדמית ממולחים?
מלחמה בהפרטה. עמותות מאכילות, חברות מסחריות משקות ומשנעות, ופיקוד העורף מוסר. כל אחד שימצא איזה חדר פנימי וישכב בצד הדרך. מגבית קרן הייסוד מגייסת עוד כסף. הסוכנות גם. כמה ממנו יממן מנגנון מנופח וארכאי וכמה יגיע אל מגש הכסף?

ולמרות המנהיגים, ולמרות הממשלה, האנשים הפשוטים, החלשים חזקים עומדים כבר בשנה השישית של מלחמה מתמשכת סביב הבית. מחבלים מתאבדים במסעדות, בבתי קפה ובאוטובוסים. קסאמים וזילזלים על הבית. מילואים. מסים. פיטורין. קיצוצים. עידוד צמיחה. למרות הכל כולנו נושאים בנטל העצום הזה בדממה. באופן מעורר כבוד. עם קשה עורף. ואולי הסבל והעמידות צרובים ברצף הגנטי של העם היהודי? אנחנו יודעים לסבול נהדר. המנוחה והנחלה, זה מה ששובר אותנו.
ועוד לא דיברנו על הצבא. מפת הנופלים והנפצעים מראה מי נותן את זמנו, זיעתו ודמו למען הכלל. עולים חדשים, חיילים בודדים, אנשי קיבוץ ומושב, עיירות. שולי החברה. מפת הנופלים תראה גם מי היושבים עם כפית הזהב בפה וממשיכים לעשות לביתם, לעצמם. למצוא את האושר מבפנים.
והבורסה ממשיכה לעלות, והשקל יציב. מישהו כבר גוזר קופון, וכסף זורם לכסף כאילו כלום. כאילו אין מלחמה.
מלחמה בהפרטה.

תוספת 09/08/2006

אשתו של אלוהים מנהלת רישום של החיילים הנופלים  ורישום נפרד של האזרחים הנופלים אצלה בבלוג.

שקדיה וד.ט. חושבים שיש במסקנות שלי טעות לגבי ההרוגים במלחמה הנוראה הזו.